ככה זה מרגיש כשמישהו קורא לך שמנה

אני זוכר את הרגע המדויק שזה קרה. הרגע שהצטמצמתי לפחות מאישה בשמונה מילים קטנות.

בואו נחזור שנייה אחורה. שנת הבגרות בתיכון חלפה במהירות, ומהר מאוד עמדתי על סף חיי החדשים במעונות מכללות. בחרתי בבית ספר קטן במרחק של כשעה מרחק מעיר הולדתי, וכל כך התרגשתי להתחיל את השלב הבא בחיי.

כשגדלתי, תמיד הייתי ילדה מפותלת. מעולם לא הייתי גדול לא בריא, אבל גם מעולם לא הייתי בגודל שתיים. הירכיים שלי היו רחבות, החזה שלי גדול, והייתה לי בטן שרק בחלומות הפרועים ביותר שלי תהיה שטוחה. לקח לי זמן להרגיש בנוח עם הגוף שלי, כי מעולם לא נראיתי כמו כל אחת מהבנות במגזיני אופנה. אבל בקיץ שלפני שנת הלימודים הראשונה שלי, הבטחתי לעצמי שאני הולך ללמוד בקולג 'גאה בגוף שלי ובמראה שלי. ובמשך זמן מה הצלחתי בהבטחה זו. בניגוד לרוב האנשים, ממש הורדתי כחמישה עשר קילוגרמים בסמסטר הראשון של הקולג ', והביטחון שלי היה בשיא של כל הזמנים.

בשבועיים הראשונים התיידדנו אני וחברי לדירה עם ילד בקומה שלנו בשם ג'ייק*. היינו רביעייה די קרובה, ובכל יום רביעי בלילה ארבעתנו ועוד קבוצה גדולה של ילדים היו מסתובבים סביב הטלוויזיה במרתף של המעונות שלנו וצופים בפרק האחרון שֶׁל

סיפור אימה אמריקאי. זה הפך במהירות לאחד משיאי השבוע שלי.

לילה אחד לאחר שההצגה הסתיימה, רצנו ארבעתנו במעלה המדרגות ודיברנו בהתרגשות על הפרק האחרון. הגענו לקומה שלנו, והחזקתי את הדלת פתוחה לחברים שלי ונכנסתי אחריהם. עדיין דיברנו בקול רם, וישבה קבוצת בחורים בחדר המשותף ממש מחוץ לחדר שלי.

"הו תראה," אמר אחד מהם, ילד בשם צ'רלי*. "הנה ג'ייק וחבורת הבנות שלו." גלגלתי עיניים מההערה, אבל אז הוא המשיך.

"אה רגע, השמנה שבסוף לא נחשבת."

לקח קצת זמן עד שהמילים האלה שקעו, והן באמת פגעו בי רק כשחזרתי לחדר שלי.

בהתחלה התביישתי בעצמי להפליא. השותפים שלי לחדר נכנסים לג'ינס בגודל אפס, אז ברור שהוא דיבר עליי. האם הייתי כל כך גדול שנראיתי גברי? האם זה היה איך שהייתי לבוש? האם באמת נראיתי גבר?

שותפי לדירה לא שמעו את הערותיו, אז החלטתי לא להעלות את זה. אולם דבריו מעולם לא עזבו אותי. הם רדפו אותי כשניסיתי ללכת לישון או כשהייתי בקפיטריה לארוחת ערב. הם עקבו אחריי כשהסתובבתי בקמפוס. תוך זמן לא רב, המילים החלו לאכול אותי חי. לבסוף הם יצאו החוצה יום אחד כשאמי החזירה אותי לבית הספר אחרי סוף שבוע בשעה הביתה כשהתחננתי בפניה, כשדמעות זולגות על פניי, לקחת אותי הביתה ולא לגרום לי לחזור בית ספר.

שמונה מילים קטנות. זה כל מה שצריך כדי שצ'רלי הצחיק את חבריו וכל מה שנדרש כדי להרוס אותי. עם שמונה המילים האלה, הוא אמר לי שאני פחות מאישה כי אני לא מבנה הגוף האידיאלי שלו. הוא לקח את הבסיס של מה שאני, כי לא היה רצוי לי אוֹתוֹ.

לקח לי הרבה זמן, יותר ממה שהייתי רוצה להודות, להתגבר על זה. למרבה המזל, יש לי מערכת משפחתית מדהימה שתמכה בי. ולמרות שמעולם לא סיפרתי לחברי לדירה מה קרה, הם תמיד היו שם בשבילי, והעניקו אוזן קשבת בכל פעם שהייתי צריך את זה. היה לי גם המזל שיש לי גישה למרכז הייעוץ בקמפוס שלי, ודרך פגישות שבועיות עם המטפל המדהים שלי, הצלחתי לרדת לשורש הבעיות בדימוי הגוף שלי ולהחליט אחת ולתמיד שלא אכפת לי מה אחרים חושבים עלי. הייתי צריך להבין שמילותיו של צ'רלי אינן מגדירות אותי. הדעות היחידות שחשובות לי הן אלה שמגיעות מאנשים שאוהבים אותי מספיק לעולם לא תתייחס אלי ככה.

לקח לי זמן, אבל הייתי חייב להבין שאני הרבה יותר ממה שחבר אקראי חושב עלי. להיות מפותל לא גורם לי להיות פחות אדיב, פחות יצירתי או פחות מצחיק. זה לא אומר שאני עצלן, זה לא אומר שאני זנב, זה לא אומר שאני לא רצוי. זה לא גורם לי להיות פחות אישה או בן אדם לצורך העניין. אני בחורה מפותלת, אבל זה לא אומר שאני פחות.

אם כבר, אני יותר מ.

וזה גורם לי לזרוח.

קרלי קונדיף היא קוראת בת 19 ב- Seventeen.com. עקוב אחריה בטוויטר @קרלי קונדיף.

יש לך סיפור לחלוק עם Seventeen.com? שלח דוא"ל לעורכים בכתובת [email protected].