ספיידרמן: סקירת השיבה הביתה

אזהרה - ספוילרים קדימה.

סpider-Man: שיבה הביתה עובד. הוא פועל בחלקו מכיוון שדמויות המשנה שלו פשוטות כל כך: לפיטר פארקר יש מנטור ברור (היי, טוני סטארק!), החבר הכי טוב ואהוב, חד משמעי. נבל שהוא רע אבל לא לגמרי בלתי ניתן לפרישה, סמכותי קפדן בשם Happy, בריון בבית ספר ואפילו פושע ברמה נמוכה שמשחק בסוד טוב על ידי דונלד גלובר. הבעיה כאן היא שכל אחת מהדמויות האלה הן גברים.

לפי הספירה שלי, ישנן שלוש דמויות נשיות ספיידרמן: שיבה הביתה—דודה מאי בגילומה של מריסה טומיי, קראשו של ליז AKA פיטר (בגילומה של לורה האריר) ומישל הסרקסטית הבלתי פוסקת (בגילומה של זנדאיה). לאף אחד ממעשיהם אין כל השפעה על העלילה. ממש אפס. רק כלום.

רוב השליש הראשון של הסרט מבלה עם אנשים שמדברים על כמה חם לדודה מיי - קודם כל טוני סטארק ("מה אתה לובש? אני מקווה שמשהו דל! "), אחר כך בעל בודגה, ואז מלצר. פשוטו כמשמעו, שלוש או ארבע פעמים בסרט של 130 דקות, מקבלים לנו "האם הדודה מאי חמה?" בדיחה. מה שאתה יודע, בסדר: מריסה טומיי מאוד אטרקטיבית, וזה נחמד לראות אישה מעל גיל ארבעים בהוליווד מוכרת בכך. אבל לאורך הסרט, תפקידה אף פעם לא מורחב מעבר ל"דודה הלוהטת של פיטר ". היא פשוט מכשול בחייו-"אי אפשר לתת לדודה מאי לגלות שאני ספיידרמן!"-ומישהו שיסיע אותו לביתו של חברו. חפש שני ממדים ותמצא רק אחד.

ההתרסקות של פיטר, לפחות, זוכה לכמה רגעים שבהם היא יותר מאובייקט לגלישה. ליז היא הקפטן של נבחרת הדקאתלון הסולסטית, שזה ברור שמדאיג אותה מאוד, והיא נראה שבאמת אוהב את פיטר - ואילו הילדה הפופולרית בסרט אחר עשויה להיות סתם "כלבה" ושום דבר אַחֵר. אבל עדיין, הסיפור של ליז הוא לַחֲלוּטִין קשורה לזה של פיטר-היא מושא הרצון שלו, הילדה שצריך להציל אותה כי היא לא יכולה להציל את עצמה, והקישור שמביא אותו פנים אל פנים מול הנמסיס שלו. ליז תמיד ריאקציונרית; היא לא לַעֲשׂוֹת כל דבר בסרט הזה כי היא לא חייבת - היא פשוט הפנים היפות שלפיטר אכפת ורוצה להרשים. היא מניעה את העלילה קדימה באותו אופן כמו כל אביזר לסרטים - אבן אינסוף, חנית מכושפת, או מה יש לך. את ליז אפשר להחליף ממש אובייקט ופעימות הסרט לא היו משתנות כלל.

ואז יש זנדאיה. היא המתסכלת ביותר בחבורה כי היא זוהרת ביותר. זנדאיה מקבלת את השורות המתאימות ביותר לצחוק-היא בעלת הברית של מועדון העתיד להיות ארוחת בוקר. יכולתי לצפות בהגשתה המוחלטת של סרט שלם. אבל שוב, נוכחותה אינה משפיעה בשום צורה של קשתו של פיטר, ואף אינה תורמת לפעולות בסרט עצמו. כאישה מס '3, הרגע היחיד של זנדאיה הרלוונטי לעלילה זועק, "החברים שלי שם!" בעוד פיטר סולמות אנדרטת וושינגטון לחלץ את האישה מספר 2 ממוות בזמן כדי לחזור, כך שאישה מספר 1 לא תדאג לו.

יוצרי הסרט, מברכים את ליבם, מנסים בגבורה לתת לזנדאיה משהו הדומה לקשת דמויות: ב בתחילת הסרט, היא אומרת שאין לה חברים, ובסופו של הסרט היא מכריזה שהיא עושה. אבל אם הרגע הזה אמור להיות קתרי או מתגמל בכל דרך שהיא, הוא נכשל כי פשוטו כמשמעו שום דבר קרה בסרט שישנה את מעמדה חסר החברים. אנחנו לא רואים אותה נפתחת, או עוזרת לפיטר במשימה, או מצטרפת לקבוצה כדי להדוף נבל. היא אותה נערה מצחיקה וקאוסטית שהייתה בהתחלה - רק שעכשיו הסופרים נתנו לה שורה שאמורה להיות תחליף לצמיחת הדמויות.

ותראו, זו לא צווחתו הצווחנית של צרחה נחרצת על כך ספיידרמן: שיבה הביתה הוא סקסיסטי. זה ממש לא מה שאני מנסה להגיד. הסרט טרי ומשעשע - במיוחד בהתחשב בכך שהוא האתחול השלישי מזה 15 שנה. מבחינת הדירוג, הייתי אומר טוב יותר משני אנדרו גארפילד, ואי שם מעל טובי מגווייר הראשון ומתחת השני (קילומטרים ומיילים מעל השלישי, אלא אם כן המדד הזה הוא "מספר מהלכי ריקוד אמו מגוחכים", במקרה כזה ספיידרמן 3 הוא המנצח הברור). הנקודה היא: הוליווד פשוט יותר מדי נוח עם הטרופים האהובים עליהם. הגיבור הצעיר? אדם. המנטור המגניב? אדם. השוער המצחיק? אדם. הנבל ממעמד הפועלים רק מנסה לדאוג למשפחתו? אדם. בעולם האמיתי, גם נשים ממעמד הפועלים מנסות לדאוג לפעמים למשפחותיהן! אבל מארוול הוא אולפן גדול שמשקיע הרבה כסף; וכך הסרט בטוח, טעים לכמה שיותר אנשים, ונותן לנו שתי נשים בעלות תחומי אהבה אוהבים שנוכל לחגוג כצעדים קטנים קדימה.

אהבתי את הסרט הזה. ממש נהנתי מזה. צחקתי בקול רם, והוקסמתי לגמרי מהכריזמה המבריקה של טום הולנד. אבל צריך לכתוב כתבות כאלה כדי שיותר אנשים יבינו למה אנחנו חוגגים כשאנחנו רואים סרט כמו וונדר וומן, שבהן דמויות נשיות אינן קיימות לגמרי כירחים המקיפים את סיפור הסיפור של גיבור זכר. ספיידרמן: שיבה הביתה נתן לנו דודה לוהטת, עניין אהבה מושלם, ומנודה מדהימה אחת שהוסרה ממשקפת נשף. אולי האתחול הבא ייתן לנו קצת יותר.

עקוב אחר @שבעה עשר אינסטגרם!