כמעט קפאתי כשהפגנתי על צינור הגישה של דקוטה, אבל זה השתלם לגמרי

בימים האחרונים של מחאת צינור הגישה בצפון דקוטה, העלה ינעם מילר, סטודנט בן 20, יותר מ -4,000 דולר ונסע יותר מ -22 שעות לספק אספקה ​​לאנשי סיו ותומכיהם. ביום ראשון הודיע ​​חיל ההנדסה הצבאי על כך לא יאפשר הצינור המוצע לעבור מתחת לאזור השנוי במחלוקת, אגם אוהאה בצפון דקוטה - ניצחון ליאנם ולחברי המפגינים השלווים שלה.

ביום שבת התעוררתי לקול שלג שירד על האוהל שלי. כפות רגלי היו קרות כקרח. הייתי במרחק 1,500 קילומטרים מביתי בקליפורניה, חניתי בשמורה של הסלע העומד בצפון דקוטה עד למחות על בניית הצינור, יחד עם ידידי אדם ואלפי אנשים אחרים. ההפגנות התרחשו במשך חודשים, ולבסוף היינו קרובים לניצחון.

התמיכה שלי התחילה מרחוק

שמעתי לראשונה על צינור הגישה של צפון דקוטה ביוני, כשאמא שלי שלחה לי מאמר בנושא. הצינור המוצע יחצה מתחת לנהר מיזורי, ויוביל נפט 1,172 קילומטרים מצפון דקוטה לאילינוי. אבל במשך חודשים, בני שבט הסיו ותומכיהם יצאו למחנה בשמורה של הסלע העומד בצפון דקוטה. אנשים חששו שהצינור ידלוף ויפגע באספקת המים. מים קדושים בתרבות האינדיאנית - מים הם חיים.

הסיפור פגע בשבילי בבית. גם אני יליד. השבט שלי הוא Habematolel Pomo של Upper Lake, שהוא אומה מצפון קליפורניה. נחרדתי לשמוע כמה חברות יש השקעות בצינור, כולל הבנק שלי, וולס פארגו.

כשקראתי את זה על פי הדיווחים, המשטרה ריססה מפגינים עם מייס, ממש הופרעתי. רציתי להסתבך מייד, אבל אמי חששה לתת לי ללכת לבד. תכננתי ללכת עם חבר אחד, אבל הפצע הזה לא הצליח.

בינתיים תמכתי במטרה על ידי קעקוע על הזרוע הפנימית שלי לכבוד הסלע העומד.

מחליטים להצטרף להפגנה

מיד לאחר חג ההודיה, חבר שלי אדם שאל אם אני עדיין רוצה ללכת לצפון דקוטה. אמרתי כן. יצרנו א GoFundMe במטרה לגייס 3,000 $ לכיסוי אספקה ​​למפגינים נזקקים, כמו גם הוצאות הנסיעה שלנו. זה היה כמעט חורף - אנשים היו זקוקים לשקי שינה מתחת לאפס, שמיכות צמר, עצי הסקה, צמיגי שלג ועוד. פרסמנו את הקישור ל- GoFundMe בפייסבוק, וזה בסופו של דבר קיבל שיתוף יותר מ -400 פעמים. גייסנו מעל 4,000 $, כולל אורז בשווי 400 $.

בזמן שהורדתי סמסטר מבית הספר, עבדתי בבוטיק. חשבתי שאצטרך להתאמץ כדי לכסות את המשמרות ברגע האחרון - במיוחד עם החגים. אבל כשביקשתי מהמנהל שלי שבוע חופש, היא נתנה לי שניים. היא ובעלת החנות תומכים במטרה - לבעלים יש אפילו חבר בסטנדינג רוק.

[contentlinks align = 'center' textonly = 'false' numbered = 'false' headline = '%20Story קשור' customtitles = 'Shailene%20Woodley%20on%20Thanksgiving%20at%20Standing%20Rock' customimages = '' content = 'article.43857']

מגיעים לסטנד רוק

ביום רביעי, 30 בנובמבר, אדם ואני עזבנו את קליפורניה. הנסיעה שלנו לצפון דקוטה ארכה יותר מ -22 שעות, לא כולל עצירות לילה בנבדה ובוויומינג. הנסיעה קפאה והיה שלג בכל מקום. בזמן שנסענו דרך וויומינג, לא היה שירות סלולרי וכל כך הרבה שלג שלא יכולנו לראות יותר משני מטרים לפנינו. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה שלג.

כשהגענו לסטנד רוק ביום שישי קיבלו את פנינו כמה מחבריו של דודי. (דודי היה שם מוקדם יותר השנה.) הם הציעו לנו מחסה, אבל כבר היה לנו אוהל, אז לא קיבלנו את זה. החלפנו לבגדים חמים יותר, התרועענו קצת ואז הלכנו לישון בסביבות 21:00. - זה היה יום ארוך. היה קשה להירדם בלילה הראשון הזה; לא יכולתי לחמם את רגלי מספיק. התעוררתי לקול השלג הנופל על האוהל שלנו.

בבוקר הורדנו את מכוניתנו והסתובבנו למחנות בודדים עם התרומות שהבאנו, והעבירנו אורז, מחממי ידיים ועץ. הלכנו למחנה קטן שבו שרפה אש קדושה. האנשים שם היו ילידים - אני חושב שאולי הם היו סיו. האש לעולם לא יכולה לכבות, אך המחנה היה דל. נתנו להם ארז ומרווה, וזה היה פשוט מדהים לראות כמה זה עזר.

באותו יום נתקלתי בחבר של בעלת הבוטיק, והיא הכינה חצאיות. (בתרבויות ילידות מסוימות נשים קדושות; החצאיות מסמלות את זה ומבדילות בין הנשים לגברים.) עזרתי לה לבצע מדידות ולמצוא סרט. אדם קיבל עבודה במרכז החובשים.

קריאה משותפת

מעולם לא הרגשתי בטוח יותר ממה שעשיתי בסטנד רוק. היה שליו מאוד וכולם היו שם באותה מטרה: כולנו הרגשנו שנקרא להיות שם. אלפי אנשים נלחמו כולם על אותו מטרה. היה הרגע הזה שבו חילקתי תרומות, ורק עכשיו שמתי לב לכל לוחיות הרישוי האלה מיין, ניו מקסיקו, וושינגטון, אינדיאנה, קליפורניה, וכל הדגלים האלה משבטים שונים ושונים מדינות. לא יכולתי אפילו לספור כמה דגלים יש. זה היה מטורף בעיני, כל האנשים האלה מתנהגים כמגיני מים. הרגשתי כל כך ענווה לראות כל כך הרבה אנשים שמתחברים לסיפור הרוק הקבוע ומתאחדים לעבודה.

התחושה שקיבלתי באותו היום הייתה אותה תחושה שאני מקבל כשאני עם המשפחה שלי. לכולם יש גב. זו אהבה ללא תנאי. זו מערכת תמיכה חזקה. זה מדהים.

ביום ראשון, 4 בדצמבר, נאלצתי לטוס הביתה. הטמפרטורה עמדה לרדת לחמש מעלות וסופת שלג באה. אמא שלי לא חשבה שאני מוכנה למזג אוויר כזה, ואני חושבת שהיא צדקה. אבל אני כל כך שמח שהצלחתי לעזור, גם אם זה היה רק ​​ליומיים. אדם עדיין שם.

אם יש סיבה שאכפת לך ממנה ויש לך את ההזדמנות למחות בשלום, הייתי אומר לעשות זאת. לך להילחם על מה שאתה מאמין בו. מילותיך חשובות, ומעשיך עוצמתיים.

ינעם מילר, בן 20, הוא סטודנט מצ'יקו, קליפורניה. עקוב אחריה אינסטגרם.

חנה אורנשטיין היא כותבת ב- Seventeen.com. עקוב אחריה טוויטר ו אינסטגרם.