הבריון שלי התחפש כמו לי ליל כל הקדושים

ליל כל הקדושים שנת הלימודים הראשונה שלי בתיכון הייתה היום הכי מפחיד בחיי. אבל זה לא היה מפחיד בגלל רוח רפאים או מפלצת - זה היה מפחיד כי ברגע אחד החיים שלי התהפכו.

רק שנה לפני כן עברתי מניו יורק לקליפורניה. כשהייתי בניו יורק, היו לי בריונות בלתי פוסקים. וכשעברתי לקליפורניה והתחלתי חיים חדשים, נדמה היה כי פלסטר ענק "תיקן" את הבעיה. היו לי חברים חדשים, התחלתי לשחק במחזות ולכתוב סיפורים, והבריונות נפסקה.

ליל כל הקדושים באותה שנה התחיל כמו כל ליל כל הקדושים. התחפשתי, היה לי יום נהדר בבית הספר, אכלתי יותר מדי ממתקים וצחקתי עם כמה חברים. אבל אז הכל השתנה.

קיבלתי הודעת טקסט מחבר לכיתה שהכרתי בניו יורק. הטקסט כלל תצלום של ילדה שלא הכרתי כשהיא עונדת שלט גדול סביב צווארה. על השלט היה רשום שמי: Aija Mayrock. הייתי כל כך מבולבל. מי היה האדם הזה? נכנסתי לפייסבוק וראיתי עשרות אנשים שמפרסמים את אותה התמונה. ילדה שמעולם לא פגשתי התחפשה ל"אני "לקראת ליל כל הקדושים.

הייתי במצב של הלם. באותו רגע לא הרגשתי עצוב או חסר תקווה או כעס. הרגשתי שאני טובעת ואף אחד לא היה שם כדי להציל אותי. בדקתי בפייסבוק כדי לראות מדוע זה קורה, מי עשה את זה, ומאיזו סיבה. כשסרקתי מידע, התחלתי לקרוא את התגובות המגעילות ביותר על עצמי. אנשים אמרו שאני "מגעיל וצריך למות" או ש"מגיע לי כל זה ".

שלחתי הודעה לילדה שהתחפשה אלי. נקרא לה "שרה". כתבתי, "אני לא יודע מי אתה או למה אתה עושה את זה, אבל למה שתתלבש כמוני לקראת ליל כל הקדושים?"

אבל במקום להתנצל או אפילו להתעלם ממני, היא פרסמה לה תמונה של הפתק שלי בפייסבוק, שגרפה רק עוד יותר תשומת לב ואפילו יותר הערות אכזריות. כל פוסט פגע בלבי כמו פגיון.

כשהתפתח הדבר, עמדתי עם חברי לבית הספר. הראיתי להם את התמונות, ההערות המגעילות והודעות הטקסט. בדיוק כשחשבתי שזה לא יכול להחמיר, "החברים" שלי צחקו עלי והתרחקו. איך הם יכלו לחשוב שזה מצחיק? איך הם לא יכלו לראות כמה נפגעתי?

תוך דקות ספורות, התחזהתי והושפלתי במרחק של 3000 קילומטרים על ידי ילדה שאפילו לא עשיתי יודע, ה"חברים "החדשים שלי הראו את הצבעים האמיתיים שלהם, והפלסטר נחלק מהחיים החדשים שלי ב קליפורניה.

מעולם לא פחדתי מהעולם. מעולם לא הרגשתי כל כך לבד, כל כך שנוא וכל כך אבוד. באותו יום חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי הכל. מצאנו את מספר הבית של שרה ושוחחנו עם אמה. כששרה התקשרה לטלפון והתנצלה, סוף סוף הרגשתי גל של הקלה.

אבל כמה ימים לאחר מכן, שרה שלחה לי הודעות מטרידות יותר. ואז התחלתי לקבל טלפונים אנונימיים שבהם אנשים אמרו לי דברים איומים.

מחקתי מיד את כל חשבונות המדיה החברתית שלי ושיניתי את מספר הטלפון שלי. אבל זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי. באמת האמנתי שמשהו מאוד לא בסדר אצלי. למרות שחייתי ברחבי הארץ, התביישתי בעצמי. התחלתי ללבוש בגדים שקעים כדי להסתיר את גופי. בחרתי באוכל שלי וחשבתי שהמשקל שלי הוא הבעיה שלי. והתחלתי להימנע מאנשים. אולי אם הייתי בלתי נראה, אף אחד לא היה מרושע כלפי?

כמה שבועות לאחר מכן, נכנסתי לתחרות תסריטאות בפסטיבל קולנוע. הייתי צריך למצוא משהו לשפוך אליו את הכאב שלי. מעולם לא חשבתי שיתקבלתי לתחרות הזו. אבל, בדרך נס, הייתי. והחלטתי לכתוב תסריט על בריונות.

באותה שנה זכיתי בתחרות. מאותו רגע והלאה החלטתי שאקדיש את חיי למתן קול לחסרי הקול באמצעות אמנות. ואז התחלתי לכתוב את הספר שלי, מדריך ההישרדות לבריונות.

לא קל לי לחלוק את הסיפור שלי עם העולם. כשאני כותב את זה, אני עדיין מרגיש את הפחד הזה בבור הבטן. אבל אני גם מרגיש חובה לחלוק את הסיפור הזה עבורך ועבור כל אדם אחר שמציקים לך. אתה לא לבד. אין שום דבר איתך. אני יודע את זה, כי אני מרגיש ככה יותר מדי שנים. בריונות לא תימשך לנצח ואתה לא צריך לעבור את זה לבד. ללא תמיכת הוריי, לעולם לא הייתי עובר את זה.

ותמיד תזכור את זה: ברגעים שבהם אתה מרגיש שאין תקווה, זכור שגם לי היו את אותם רגעים. וכך גם כל אדם אחר שהוטרד. אבל יש לנו את הכוח לעבור את הקשיים שלנו. יש לנו את היכולת לשנות את חיינו. עשיתי את זה ואני יודע שגם אתה יכול.