2Sep
שבע עשרה בוחרת מוצרים שאנו חושבים שתאהב ביותר. אנו עשויים להרוויח עמלה מהקישורים בדף זה.
הורי נפרדו לפני שש שנים כשהייתי בן תשע. בהתחלה הייתי עצבני להפליא כי לא ראיתי אותם נלחמים כל כך הרבה, כך שלא יכולתי לדמיין שאנחנו לא משפחה. אבל כעבור זמן מה, קיבלתי את גירושיהם והתפתחתי לרעיון שהם יהיו במערכות יחסים עם אנשים אחרים. רציתי שהם יהיו מאושרים, כמובן.
אמי מצאה בן זוג חדש מהר מאוד. ביל* הפך לחלק עצום מחיי שלי ושל אחי. יצאנו איתו לחופשות ובילינו עם משפחתו. בנוסף, ביל תמיד כיבד את אבי. הוא באמת אהב ודאג לנו וגם אנחנו אהבנו ודאגנו לו.
הייתי מאושר מכל זה עד שאמי קנתה בית והזמינה את ביל לעבור לגור. הוא היה בחיינו שלוש וחצי שנים ותמיד היה מאוד חיבב אליי-מחבק חיבוק ועיסה את הרגליים כשהן היו על הספה בזמן שצפינו טלוויזיה עם אמא ואחי - כך שלמרות שהרגשתי לפעמים הכי לא נוח, לא הבנתי או רציתי להאמין שהוא עלול לרדת למורד מטריד נָתִיב.
ואז יום אחד יצאתי מהמקלחת וכל עולמי התהפך. ביל עצר אותי למעלה לשאול אם אני רוצה עיסוי. לא רציתי לאכזב אותו מכיוון שהוא הציע לי לעשות עיסוי "אמיתי" פעמים רבות בעבר, אז נשכבתי בחדר של אמי וביל התחיל לגעת בי בצורה לא הולמת בכל מקום בגופי. ואני מתכוון בכל מקום.
לא היו לי בגדים, רק מגבת מונחת מעלי. הוא נגע בכל חלק בגופי בלי בגדים או מגבת. לא היה לי נעים להפליא לאורך כל החוויה. הוא כל הזמן אמר לי להירגע אבל לא יכולתי. כל מה שהמשכתי לחשוב זה: "אני לא מבין. אני רוצה שזה ייגמר. למה הוא עושה את זה? "
הרגשתי כל כך מבולבל והמשכתי להישאר לא נוח אבל לא ידעתי מה לעשות. הוא רק עשה לי עיסוי, נכון? עיסוי שאפילו לא רציתי. אז, אחרי זמן מה ששכבתי שם בחוסר אונים, רק אמרתי שסיימתי ויצאתי החוצה.
באותו לילה עדיין הייתי מבולבל מאוד. חשבתי שביל לעולם לא יפגע בי ועדיין לא רציתי להאמין אחרת. אז למחרת, כשיצא מהעיר לנסיעת עבודה, אמרתי לעצמי לשכוח מזה שזה לא חשוב.
כשהוא חזר, ניסיתי כמיטב יכולתי להפוך את האינטראקציות שלנו לתקינות. הוא הזכיר שנתן לי עיסוי נוסף כמה פעמים, אבל התעלמתי ממנו וניסיתי להימנע ממנו כמה שיותר. הייתי רק בן 12, אבל בהחלט ידעתי איפשהו בתוכי שזה לא בסדר.
חמישה חודשים לאחר מכן, הייתי בבית אבא שלי כשהתחלתי לבכות ללא שליטה. אני חושב שידעתי, עמוק בפנים, שביל חצה גבול גדול. לבסוף, אמרתי לאבא שלי שלא היה לי נוח עם החבר של אמי בזמן האחרון. הוא דאג ושאל: "אבל לא פיזית, נכון?"
לא ידעתי מה לומר. המילים לא היו מגיעות. כל מה שיבוא זה דמעות. בסופו של דבר הוא הוציא ממני את האמת, אבל אלמלא מערכת היחסים הקרובה שלי איתו, אולי אף פעם לא הייתי אומר כלום. אני לא חושב שהבנתי כמה קרה מה שקרה עד שדיברתי.
בשבועות הראשונים בכיתי הרבה. צרחתי הרבה. דקרתי הרבה. לעתים קרובות הייתי מכורבל בכדור על הרצפה. אני לא אומר שזה נעים, אבל למדתי שלפעמים זה בסדר להרגיש משוגע לגמרי. פשוט הרשיתי לעצמי להרגיש הכל במלואו, כי הבנתי שניסיון להתעלם מרגשותי לא גרם להם להיות פחות כואבים.
כמה ימים אחרי שסיפרתי לאבא שלי מה קרה, המשטרה התייצבה ליד הדלת שלי. הורי התקשרו מיד לעובדת סוציאלית לקבוע פגישה והעובדת הסוציאלית הזעיקה את המשטרה. הייתי צריך לספר להם הכל כדי שיוכלו להגיש דו"ח.
לקח לאמא שלי זמן לעבד את זה, מה שלא היה לי קל. הרגשתי נבגד - כאילו היא בחרה ביל עליי. במהלך תקופה זו, לאבי היה משמורת מלאה עלי ועל אחי. לא הורשו לנו ליד הבית של אמי במשך שישה שבועות. היא באה לבקר לעתים קרובות, אבל היה קשה לדבר איתה בידיעה שהיא עדיין עם האיש שגרם לכל זה. כמה שהיא אהבה ותמכה בי, אמי התקשתה לקבל את מה שקרה. היא הייתה בהכחשה כפי שרוב ההורים בוודאי מתייחסים לדברים כאלה.
לעולם לא אשכח את היום שבו ביל הודה במה שעשה במשטרה. רגשותיה של אמי השתנו מיד. הוא נאלץ לאסוף את חפציו ולעזוב את הבית. אני זוכר שאמא שלי אמרה לי שהיא פשוט ישבה על המדרגות בוכה, "שברת לי את הלב!" כשיצא. זה גרם לי לבכות בשבילה ובשבילי.
בסופו של דבר, החלטת בית המשפט של ביל הוחלט ואמי כעסה מאוד. היא דיברה על איך מגיע לו יותר גרוע וכיצד היא רוצה שהוא סבל יותר. כשהיא אמרה את הדברים האלה, זה היה כמו משקל גדול שהורד מהכתפיים שלי כי קיבלתי את הביטחון הדרוש לי.
דבר אחד שעזר מאוד בתקופה זו היה מקום שהוריי מצאו בשם בית סטיוארט. זהו ארגון המספק טיפול לילדים שעברו התעללות. הלכתי לשם כל שבוע במשך שנה. המשכתי להרגיש עצוב במשך זמן רב ועברתי הרבה עליות וירידות, אבל זה היה ממש נחמד שיש עם מי לדבר שיכול להבין מה אני אומר.
המטפלת שלי ג'ולי אמרה לי לצייר ולכתוב על רגשותיי. התחלתי לרשום הכל, אפילו מחשבות שהיו מפחידות או שלא האמנתי שאני חושב. הייתה פרק זמן שבו כתבתי כמעט כל יום במחברת שלי או בפתקים בטלפון שלי. זו הייתה דרך קתרית בשבילי להוציא דברים מהמערכת שלי.
המחשבה לעזוב את סטיוארט האוס בסתיו ההיא הייתה מדהימה, אך הלאה לא התברר כקשה כפי שחשבתי. פגשתי את המטפלת הנוכחית שלי טליה בדצמבר 2013. הרבה בני נוער חושבים שלפנות למטפל זה דבר רע או שזה אומר שאתה משוגע. אבל זה יכול להיות כל כך מרגיע שיש עם מי לדבר על כל דבר בעולם בלי שום שיפוט.
לפני זמן מה דמיינתי את ביל נכנס לבית הספר שלי או מוצא אותי עם חברים. הייתי מדמיין את התרחיש הזה בכל דרך אפשרית. הוא יכעס וינסה לפגוע בי, או שהוא ירצה לנסות לתקן דברים בינינו. הייתי נהיה מאוד רעוע ופוחד.
עכשיו, אני עדיין משחק את התרחישים האלה בראש שלי, אבל הם שונים בתכלית. מה שהוא עשה לא יכול לעכב אותי. הוא לא יכול לפגוע בי יותר. אני מנסה לחיות את חיי מיום ליום, בלי לדאוג כל כך לדברים הבאים.
יש כל כך הרבה דברים שאני עושה עכשיו שעוזרים לי כשאני מתחיל להרגיש מפוחד או עצוב. ההתמקדות בהווה באמת עזרה לי להפסיק לדאוג כל כך לעתיד שלי. ככל שההתבגרות יכולה להיות קשה ומלחיצה, אני מנסה לחשוב גם על הדברים הטובים הנלווים אליה.
אני מבין כמה השתנתי וכמה אני חזק עכשיו. יש לי מזל שיש לי את כל החברים והמשפחות הנפלאים האלה בחיי. ואני חושב שחשוב לא פחות להבין שגם להם יש מזל שיש להם אותי בחייהם.
יש כל כך הרבה אנשים יפים בעולם. ראיתי את זה ואני יודע את זה. הייתי במקום שמעולם לא חשבתי שאוכל להצליח בשום דבר שוב. אבל הנה אני - דרך הצד השני - ומעולם לא הרגשתי כל כך מאושרת ומלאת חיים ואהבה כמו עכשיו.
*כל השמות בסיפור הזה שונו.
אם אתה או מישהו שאתה מכיר הותקפו, קבל רשימת משאבים אליהם תוכל לפנות לעזרה פה.
