מלכת הבלבול של מג קאבוט

עדיין לא מספיק שלשפה תהיה בהירות ותוכן... חייבת להיות לה גם מטרה וציווי. אחרת מהשפה אנחנו יורדים לפטפטים, מפטפטים לפטפטים, ומקשקושים לבלבול.

-רנה דאומל (1908 -1944), משוררת ומבקרת צרפתית

אני פוקח את עיניי ורואה את אור השמש של הבוקר המשתופף על פני הרנואר תלוי מעל מיטתי, ולמשך כמה שניות אני לא יודע היכן אני נמצא.

ואז אני נזכר.

ולבי מתנפח מרוב התרגשות. לא ממש. מְסוּחרָר. כאילו, יום ראשון ללימודים-ויש לי-מותג-חדש-מעצב-תלבושת-מ- TJ-Maxx מסוחרר.

ולא רק בגלל שהרנואר ההוא תלוי מעל ראשי? זה אמיתי. למרות שזהו, ולא הדפסה, כמו שהיה לי בחדר המעונות שלי. יצירה מקורית בפועל, של המאסטר האימפרסיוניסטי בעצמו.

דבר שלמעשה לא האמנתי בהתחלה. כלומר, כמה פעמים אתה נכנס לחדר השינה של מישהו ורואה רנואר מקורי תלוי מעל המיטה? אממ, אף פעם. לפחות אם אתה אני.

כשיצא לוק מהחדר נשארתי מאחור, מעמיד פנים כאילו אני צריך להשתמש בשירותים. אבל באמת הורדתי מהאספדרילים, טיפסתי על המיטה והבטתי בד הזה מקרוב.

וצדקתי. יכולתי לראות את כדורי הצבע שרנואר נהג לבנות את התחרה שהוא פירט כל כך בקפידה על השרוול של שרוול הילדה הקטנה. והפסים על פרוות החתול שהילדה הקטנה אוחזת? חלקים מוגזמים. זה רנואר אמיתי, בסדר.

וזה תלוי מעל המיטה שאני מתעורר בה... אותה מיטה שרחצה כעת באור שמש מהחלונות הגבוהים משמאלי... אור שמש הקופץ מהבניין ממול... הבניין הזה הוא מוזיאון המטרופוליטן לאמנות. זה מול סנטרל פארק. בשדרה החמישית. בעיר ניו יורק.

כן! אני מתעורר בעיר ניו יורק!!! התפוח הגדול! העיר שאף פעם לא ישנה (למרות שאני מנסה להגיע לפחות לשמונה שעות בלילה, או שהעפעפיים שלי יתנפחו ושרי אומרת שאני משתגעת)!

אבל זה לא מה שעושה אותי כל כך מסוחרר. אור השמש, הרנואר, המט, השדרה החמישית, ניו יורק. שום דבר מזה לא יכול להשוות למה שבאמת גרם לי להתרגש... משהו טוב יותר מכל הדברים האלה, ותלבושת חדשה לבית הספר מבית TJ Maxx שהורכבה יחד.

וזה במיטה ממש לידי.

רק תראה כמה הוא חמוד כשהוא ישן! חמוד גברי, לא חמוד חתלתול. לוק לא שוכב שם כשהפה פעור לרווחה כשהירוק דולף מהצד, כמוני (אני יודע שאני עושה את זה כי האחיות שלי אמרו לי. גם כי אני תמיד מתעורר לנקודה רטובה על הכרית שלי). הוא מצליח לשמור על השפתיים ביחד יפה מאוד.

והריסים שלו נראים כל כך ארוכים ומתולתלים. למה הריסים שלי לא יכולים להיראות ככה? זה לא הוגן. אני הבחורה, אחרי הכל. אני זה שאמור להיות עם ריסים מתולתלים ארוכים, לא קצרים עקשניים אני צריך להשתמש במסלסל ריסים. חיממתי עם מייבש שיער ושבע שכבות מסקרה על אם אני רוצה להיראות כאילו יש לי ריסים את כל.

בסדר, אני חייב להפסיק. תפסיק לאבד את הריסים של החבר שלי. אני צריך לקום. אני לא יכול לשבת במיטה כל היום. אני בעיר ניו יורק!

בסדר, אין לי עבודה. או מקום מגורים.

בגלל זה רנואר? כן, זה שייך לאמו של לוק. וכך גם המיטה. אה, והדירה.

אבל היא קנתה אותו רק כשחשבה שהיא ואביו של לוק נפרדים. מה שהם לא עכשיו. הודות לי. אז היא אמרה שלוק יכול להשתמש בו כל עוד יש צורך.

לוק בר המזל. הלוואי שאמא שלי תכננה להתגרש מאבא שלי ורכשה דירה מהממת בניו יורק, ממש מעבר לרחוב מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, שכעת היא תכננה להשתמש רק כמה פעמים בשנה לטיולי קניות בעיר, או להשתתף מדי פעם בַּלֶט.

בסדר, ברצינות. אני חייב לקום עכשיו. איך אוכל להישאר במיטה-מיטת קינג סייז, אגב, נוחה לגמרי, מעליה שמיכת שמיכת פוך מרופדת ואווז גדולה לבנה-כשאני יש את כל העיר ניו יורק ממש מחוץ לדלת (טוב, במורד המעלית ומחוץ ללובי השיש המעוטר), רק מחכים להיחקר. על ידי?

והחבר שלי, כמובן.

זה נראה כל כך מוזר להגיד את זה... אפילו לחשוב על זה. אני והחבר שלי. החבר שלי.

כי בפעם הראשונה בחיי, זה אמיתי! יש לי חבר כנה לאלוהים. אחד שבאמת מחשיב אותי לחברה שלו. הוא לא הומו ופשוט משתמש בי ככריכה כדי שהוריו הנוצרים לא יגלו שהוא באמת יוצא עם בחור בשם אנטוניו. הוא לא רק מנסה לגרום לי להתאהב בו עד כדי כך שכאשר יעלה הרעיון לעשות שלישיה עם האקסית שלו, אני אגיד כן כי אני כל כך מפחד שהוא ייפרד ממני אחרת. הוא לא מהמר כפייתי שיודע שיש לי הרבה כסף שנחסך לי ויכול לחלץ אותו אם הוא ייכנס לחובות עמוקים מדי.

לא שאף אחד מהדברים האלה קרה לי. יותר מפעם אחת.

ואני גם לא רק מדמיין את זה. לוק ואני ביחד. אני לא יכול לומר שלא פחדתי מעט - אתה יודע, כשעזבתי את צרפת כדי לחזור לאן ארבור - שאולי לא אשמע ממנו יותר. אם הוא לא באמת הכניס אותי לתוכו, ורצה להיפטר ממני, הייתה לו ההזדמנות המושלמת.

אבל הוא המשיך להתקשר. תחילה מצרפת, ואחר כך מיוסטון, לשם הוא הלך לארוז את כל הדברים שלו ולהיפטר מדירתו ומרכבו, ולאחר מכן מניו יורק, כשהגיע. הוא כל הזמן אמר שהוא לא יכול לחכות לראות אותי שוב. הוא המשיך לספר לי את כל הדברים שהוא מתכוון לעשות לי כשהוא ראה אותי שוב.

ואז כשסוף סוף הגעתי לכאן בשבוע שעבר, הוא עשה אותם - כל הדברים האלה שהוא אמר שהוא הולך לעשות.

אני בקושי מאמין. כלומר, בחור שאני אוהב כמו שאני אוהב לוק באמת מחבב אותי, לשם שינוי. שמה שיש לנו הוא לא רק טיול קיץ. כי הקיץ נגמר ועכשיו הסתיו (טוב, בסדר, כמעט), ואנחנו עדיין ביחד. ביחד בניו יורק, שם הוא ילך לבית הספר לרפואה, ואני הולך לקבל עבודה בתחום בתעשייה, עושים משהו-ובכן, קשור לאופנה-ויחד, אנחנו הולכים לעשות זאת בעיר שלעולם לא ישן!

ברגע שאני מוצא עבודה. אה, ודירה.

אבל אני בטוח שארי ואני נמצא פאי-אטר מקסים להתקשר אליו הביתה בקרוב. ועד שלא נעשה זאת, יש לי את המקום של לוק להתרסק ושרי יכולה להישאר במדרחוב שחברתה שאז מצאה בשבוע שעבר באיסט וילג '(הוא סירב בצדק להזמנת הוריו לחזור לבית בו גדל - כשלא שלחו אותו לפנימייה - בווסטצ'סטר, ממנה אביו ממשיך לנסוע לעיר לעבודה כל פעם בוקר).

ולמרות שזה לא נמצא בבלוק הטוב ביותר, זה לא המקום הגרוע ביותר בעולם, עם היתרון של להיות קרוב ל- NYU, שם צ'אז מקבל את הדוקטורט שלו, וזול (שני חדרי שינה בשליטת דירה רק עבור שני א ') חוֹדֶשׁ. בסדר, אחד מחדרי השינה הוא גומחה. אבל עדיין).

בסדר, שרי כבר הייתה עדה לדקירה משולשת מבעד לחלון הסלון. אבל לא משנה. זה היה מחלוקת ביתית. הבחור בבניין שמעבר לחצר דקר את אשתו ההרה וחמותו. זה לא שאנשים במנהטן מסתובבים מדי יום על ידי זרים.

והתברר שכולם בסדר. אפילו התינוק, שנמסר על ידי השוטרים שעל הכורסה הקדמית של הבניין כשהאישה נכנסה ללידה מוקדמת. שמונה קילו, שש אונקיות! בסדר, אבא שלו כלוא בתא כלא באי רייקרס. אבל עדיין. ברוכים הבאים לניו יורק, חוליו הקטן!

למעשה, אם אתם שואלים אותי, חז הוא בערך בתקווה בסתר שלא נמצא מקום ושרי תצטרך לעבור לגור איתו. כי צ'אז רומנטית ככה.

וברצינות, כמה כיף זה יהיה? ואז לוק ואני יכולנו לבוא, וארבעתנו יכולנו לבלות בדיוק כמו שעשינו בבית של לוק בצרפת, עם צ'אז מערבב קיר רויאלס ושרי מנהלים את כולם מסביב ואני מכינים כריכי בגט והרשי לכולם ולוק שאחראי על המוזיקה, או משהו?

וזה באמת יכול לקרות, כי לשרי ולי לא היה מזל בחזית הדירה. כלומר, ענינו בערך אלף מודעות, ועד כה המקומות נקלטו לפני שאחד מאיתנו יכול להגיע לשם כדי להסתכל עליהם (אם הם בכלל הגון), או שהם כל כך מגעילים שאף אחד לא היה בדעתו רוצה לגור שם (ראיתי אסלה מאוזנת על קוביות עץ מעל חור פתוח בחדר קוֹמָה. וזה היה בדירת סטודיו ב- Hell's Kitchen תמורת עשרים ומאתיים דולר לחודש).

אבל יהיה בסדר. בסופו של דבר נמצא מקום. בדיוק כמו שאמצא עבודה בסופו של דבר. אני לא מתכוון להשתגע.

עדיין.

[pullquote align = 'C']
האמור לעיל מובא מתוך מלכת הבל באגר הגדול מאת מג קאבוט. כל הזכויות שמורות. אין להשתמש או לשכפל חלק מספר זה ללא אישור בכתב מאת HarperCollins Publishers, 10 East 53rd Street, New York, NY 10022.[/pullquote]