משמעות שיר החנוכה של אמנדה גורמן 'הגבעה שאנו מטפסים'

יום רביעי בבוקר היה אירוע משמעותי כאשר ג'ו ביידן הושבע כנשיא ה -46 של ארצות הברית. יחד איתו, קמלה האריס הפכה לסגנית הנשיאה הראשונה, השחורה והאסייתית האמריקאית, אבל זו לא הייתה ההיסטוריה היחידה שנוצרה היום. אמנדה גורמן עלתה על הבמה מחוץ לקפיטול לביצוע שירו ​​המקורי, "הגבעה שאנו מטפסים", להיות משורר ההשבעה הצעיר בהיסטוריה. שירו של אמנדה התקבל היטב, והיא הפכה לוויראלית תוך דקות ספורות לאחר שהחלה לקרוא. למקרה שפספסת את זה, או אם אתה רק רוצה לצלול עמוק יותר בדבריה של אמנדה, הנה "הגבעה שאנו מטפסים" במלואו:

ד"ר ביידן, גברת סגן הנשיא, מר אמוף, האמריקאים והעולם.

בבוא היום, אנו שואלים את עצמנו, היכן נוכל למצוא אור בגוון הבלתי נגמר הזה?

האובדן שאנו נושאים, ים. עלינו לשכשך.

חתרנו את בטן החיה.

למדנו ששקט הוא לא תמיד שלום.

בנורמות וברעיונות של מה שיש, לא תמיד צדק.

ובכל זאת השחר הוא שלנו לפני שידענו את זה. איכשהו אנחנו עושים את זה.

איכשהו גילינו וראינו לאומה שהיא לא שבורה, אלא פשוט לא גמורה.

אנחנו, יורשי המדינה והזמן שבו ילדה שחורה צנומה ירדה מעבדים וגדלה על ידי אם חד הורית, יכולה לחלום להיות נשיאה רק כדי למצוא את עצמה מדקלמת עבור אחת.

"הנערה השחורה הצנומה" שאמנדה מתייחסת לכאן היא ככל הנראה היא עצמה. אמנדה גדלה על ידי אם חד הורית בלוס אנג'לס. אמנדה ציינה את אמה כעוזרת לה לטפח אהבה לכתיבה מגיל צעיר. "מה שתרם לכתיבה שלי בשלב מוקדם הוא איך אמא שלי עודדה את זה", אמרה ניו יורק טיימס. "היא שמרה על הטלוויזיה כי רצתה שאני והאחים שלי נהיה מאורסים ופעילים. אז עשינו מבצרים, העלינו הצגות, מחזות זמר, וכתבתי כמו משוגעים ".

וכן, אנחנו רחוקים מלהיות מלוטשים, רחוקים מלהיות נקיים, אבל זה לא אומר שאנחנו שואפים ליצור איחוד מושלם.

אנו שואפים לגבש את האיחוד שלנו בכוונה.

לחבר מדינה המחויבת לכל התרבויות, הצבעים, הדמויות ותנאי האדם.

וכך אנו מרימים את מבטנו, לא למה שעומד בינינו, אלא למה שעומד לפנינו

אנו סוגרים את הפער מכיוון שאנו יודעים לשים את עתידנו במקום הראשון, עלינו לשים את ההבדלים בצד.

אנו מניחים את זרועותינו כדי שנוכל להושיט ידיים זו לזו. אנו מחפשים פגיעה באף אחד והרמוניה לכולם.

סביר להניח שזוהי קריאה לעשרות מיליוני האמריקאים שלא הצביעו לביידן ושאינם מרוצים מתוצאות הבחירות בשנה שעברה. מילותיה של אמנדה נשמעות כמו תחינה לסגור את הפער במדינה הזו כדי שנוכל להתקדם כאחת.

תן לכדור הארץ, אם שום דבר אחר לא אומר, זה נכון.

שאפילו כשהתאבלנו, גדלנו.

שגם כשכאבנו, קיווינו.

שאפילו כשהתעייפנו, ניסינו שלנצח יהיו קשורים מנצחים.

לא כי לעולם לא נדע תבוסה, אלא כי לעולם לא נזרע פילוג.

הכתוב אומר לנו לדמיין שכל אחד ישב מתחת לגפן ועץ התאנה שלו ואף אחד לא יגרום לו לפחד

אם אנחנו נחיה לזמן שלנו אז הניצחון לא ישכב בלהב, אלא בכל הגשרים שעשינו.

זו ההבטחה להאדיר את הגבעה שאנו מטפסים עליה.

אם רק נעיז זה כי להיות אמריקאי זה יותר מגאווה שאנחנו יורשים.

זה העבר שאליו אנו נכנסים ואיך אנו מתקנים אותו.

ישנן סיבות רבות לא להתגאות בעבר של המדינה שלנו, אבל לכאורה אמנדה מתקשרת אליה להכיר בעוולות האלה על מנת לפעול לתיקון הנזקים הגדולים ולוודא שאותן טעויות לא עושות זאת קרה שוב.

ראינו כוח שיתנפץ או לאום, במקום לחלוק אותו.

היה הורס את המדינה שלנו אם זה אומר לעכב את הדמוקרטיה.

ומאמץ זה כמעט הצליח, אך למרות שניתן לעכב את הדמוקרטיה מעת לעת, היא לעולם לא תוכל להביס לצמיתות באמת זו.

אמנדה סיימה את שירתה ב -6 בינואר, הלילה של הפיכת הקפיטול. "בשיר שלי, אני לא הולכת לשקף בשום צורה את מה שראינו בשבועות האחרונים, ואני מעיזה לומר את השנים האחרונות", אמרהניו יורק טיימס."אבל מה שאני באמת שואף לעשות בשיר זה להיות מסוגל להשתמש במילים שלי כדי לדמיין דרך שבה המדינה שלנו יכולה עדיין להתאחד ועדיין לרפא", אמרה. "היא עושה זאת באופן שאינו מוחק או מזניח את האמיתות הקשות שלדעתי אמריקה צריכה להשלים איתן".

באמונה זו אנו סומכים עליה, בעוד שהעיניים שלנו נראות לעתיד, ההיסטוריה שמה עיניה עלינו. זהו עידן הגאולה הצודקת.

חששנו מזה בעיצומו.

לא הרגשנו מוכנים להיות היורשים של שעה כה מפחידה, אבל בתוכה מצאנו את הכוח לכתוב פרק ​​חדש.

להציע לעצמנו תקווה וצחוק.

אז בעוד פעם ששאלנו, איך נוכל לנצח את האסון?

כעת אנו טוענים כיצד ייתכן שאסון ינצח עלינו?

לא נצעד חזרה למה שהיה, אלא נעבור למדינה שתהיה חבולה.

אבל חסד מלא, אבל נועז, עז וחופשי.

לא נפנה או נפריע מהפחדה מכיוון שאנו יודעים כי חוסר הפעולה שלנו ואורסה תהיה ירושה של הדור הבא.

הבלנדרים שלנו הופכים לנטל שלהם, אבל דבר אחד בטוח.

אם מיזגנו רחמים עם המעצמות לכוח עם ימין, לילה אז אהבה הופכת למורשת שלנו, ומשנה את זכות הבכורה של ילדינו.

אז תנו לנו להשאיר מאחור מדינה טובה יותר מאחת.

נשארנו עם כל נשימה, החזה שלי נחבט בארד.

נגדיל את העולם הפצוע הזה לעולם מופלא.

נתרומם מגבעות הזהב במערב.

נקום מהרוח שנסחפה לצפון מזרח שם הבינו אבותינו לראשונה את המהפכה.

נעלה מהאגם כאשר ערים של מדינות המערב התיכון.

נקום מהשמש אפויה בדרום.

אנו נבנה מחדש, נתפייס ונחזור וכל פינה ידועה על אומה.

וכל פינה קוראת למדינה שלנו.

אנשינו המגוונים והיפים יגיחו, מוכים ויפים.

בבוא היום, אנו יוצאים מצל הלהבה וחסרי הפחד, בלוני השחר החדשים, כאשר אנו משחררים אותו.

כי תמיד היה אור.

אם רק אנחנו מספיק אמיצים לראות את זה.

אם רק אנחנו אמיצים מספיק כדי להיות זה.

אמנדה מסתיימת בנימה גבוהה, מלאת תקווה לעתיד ולשחר החדש.