1Sep
שבע עשרה בוחרת מוצרים שאנו חושבים שתאהב ביותר. אנו עשויים להרוויח עמלה מהקישורים בדף זה.
כאשר קורה הבלתי נתפס, איך מתמודדים? סלינה, בת 16, נפתחת על אהבתה - ואובדן.
ב -3 במרץ הגעתי לחדר הכושר של בית הספר כדי לאחל לחבר שלי, ווס, בהצלחה - זה היה משחק הכדורסל האחרון בעונתו הבלתי מנוצחת. "אני אוהב אותך," אמר כשהתחבקנו. "גם אני אוהב אותך," אמרתי ונתתי לו נשיקה. זו תהיה הפעם האחרונה שנגיד את המילים האלה.
כשפגשתי את ווס לראשונה במסיבה בסוף כיתה ח ', התחברנו מיד לספורט - הוא שיחק כדורגל וכדורסל; שיחקתי סופטבול - ואנחנו
(סלינה והחבר שלה ווס)
שמר על קשר כל הקיץ. יום לאחר תחילת הלימודים בסתיו, ווס ואני הלכנו במסדרון כשהוא פלט: "תהיתי אם תהיה חברה שלי." הוא היה כל כך ביישן, שהוא אפילו לא יכול היה להסתכל עלי! וכל כך שמחתי שלקח לי דקה שלמה להגיד כן.
ווס ואני היינו יותר מזוג - היינו החברים הכי טובים. היינו מדברים על העתיד שלנו, אבל ידענו שסביר שנגמור במכללות שונות, אז פשוט נהנינו מכל דקה ביחד.
בליל המשחק הגדול, ווס בער, קלע נקודה אחר נקודה עד שהיינו שווים להארכה. ואז כשנותרו שניות בלבד לשעון, וו ירה - וכבש! ניצחנו! כל בית הספר מיהר לבית המשפט לחגוג. הייתי רק כמה מטרים כשהעיניים שלנו נפגשו והוא חייך אלי. הייתי כל כך גאה!
(תלמידים בתיכון פנוויל צופים בחובשים שמנסים להחיות את ווס.)
ואז לפתע החליקו רגליו של ווס מתחתיו והוא התמוטט על גבו. קפאתי. משהו היה מאוד לא בסדר. "הוא מיובש," אמר מישהו, כשהמאמנים דחפו את ההמונים לכסות אותו בחבילות קרח. ראיתי את אביו עומד מעליו צועק, "תנשום, ווס, תנשום!" הוא לא נושם??? חשבתי. נפלתי על ברכי והתחלתי לצרוח את שמו. הרגשתי קהה בבהלה כשהם נושאים את ווס באלונקה לאמבולנס. רצתי מאחור לבית החולים.
חדר ההמתנה בבית החולים היה עמוס ושקט למעט רעש הבכי המשתתק. לאחר שעה ו -15 דקות נכנס כומר שאמר לנו שהרופאים עשו כל מה שהם יכולים - ווס מת. התחלתי ליילל כל כך חזק, כל הגוף שלי כאב. הרגשתי שאני עומד להקיא. רציתי להתרחק מכולם, מהחדר הזה, אבל ידעתי שאני חייב להיפרד.
כשראיתי את ווס, הוא היה חיוור עד כדי כך שיכולתי לראות את הוורידים שלו. עיניו היו פקוחות מעט, ואני המשכתי לבהות בהן, כאילו בכל רגע הן עלולות להיפתח עד הסוף והכל יהיה בסדר. אחזתי בידו ואמרתי: "אני אוהב אותך." אבל רציתי להגיד הרבה יותר. יכולתי לכתוב רומן על כל מה שהוא אומר לי: המחמאות הקטנות שהוא נתן לי כל יום, ה איך שהוא תמיד שם לב כששיניתי את השיער שלי, איך שהוא הסתכל עלי בקהל כאילו אנחנו חולקים סוֹד. איך הייתי אמור לעבור את זה, תהיתי, כשווס היה האדם שעזר לי לעבור הכל?
צילום AP
(ווס לאונרד בתיכון פנוויל הבקיע את זריקת הניצחון רגעים לפני הטרגדיה.)
מאוחר יותר הרופאים אמרו לנו שווס נכנס לדום לב בגלל לב מוגדל, מצב נדיר ללא סימני אזהרה של ממש. עברו רק כמה שבועות מאז שעבר, והכל עדיין מזכיר לי אותו - השיר שלנו ברדיו, המסעדה שאליה הלכנו ביום השנה שלנו, שרשרת הצבים שהוא הביא לי מהוואי. אבל כל מה שאני יכול לעשות הוא להודות על הזמן שהיה לנו. אני מבין שאם אתה אוהב מישהו, אתה צריך פשוט לנסות להיות מאושר איתו כל הזמן. צור זיכרונות טובים במקום הרעים - כי לא משנה מה יקרה, אלה הם אלה שתרצה להסתכל עליהם לאחור.
מאמר זה פורסם במקור בשם "צפיתי בחבר שלי מת" בגיליון מאי 2011 שבע עשרה. נְקִישָׁה פה להירשם למגזין.
יותר:
"ההבנה שהייתי ילדה כלואה בגוף של ילד לא הייתה קשה עד הסבר לתאום הזהה שלי"
"ההורים הלבנים שלי לעולם לא יבינו מה זה להיות שחורים באמריקה"
"דילגתי על הנשף הבכיר שלי לרוץ למשרד"
קרדיט צילום: AP Photo
