הסוף של "הפלא" של נטפליקס, הסביר - איך אנה שרדה?

אזהרת תוכן: מאמר זה מכיל ספוילרים והתייחסויות לפגיעות מיניות שחלקן עשויות להרגיז. מומלצת שיקול דעת של הקורא.

הדרמה התקופתית האחרונה של נטפליקס, הפלא, ויטרינות אל תדאגי יקירי ו דיונותפלורנס פו כאחות זמיר אנגלי בשם ליב רייט, אשר נקראת על ידי עני ודתי קהילה לראות ילדה בת 11 בשם אנה (קילה לורד קאסידי), שלא אכלה כבר ארבע חודשים. בהשראת רופפת מהסיפור האמיתי של הרעב הגדול של אירלנד (הידוע גם בשם הרעב הגדול) שהתרחש מ-1845 עד 1852, הסרט ו הספר בעל אותו השם שנכתב על ידי אמה דונוהו רואה את המטופלת טוענת שהיא שורדת בנס מ"מן משמים". כפי שהאחות ליב הספקנית מנסה לעשות תחושת הפלא הרפואי שחלק בעיר מחשיבים נס אלוהי, היא גם פועלת כדי לברר את כושר השיפוט שלו אמון.

הסרט, בבימויו של סבסטיאן לליו, מספר את הסיפור באופן חדשני, מתחיל בשבירת החומה הרביעית (המכונה גם מה שמפריד בין המבצעים לקהל). "שלום. זו ההתחלה", אומרת השחקנית ניאם אלגר, המגלמת את אחותה הגדולה של אנה קיטי, כשהסרט מתחיל בצילום צילום של מחסן מלא בציוד קולנוע. "תחילתו של סרט שנקרא הפלא. האנשים שאתה עומד לפגוש, הדמויות, מאמינים בסיפורים שלהם במסירות מוחלטת. אנחנו כלום בלי סיפורים. ולכן אנו מזמינים אתכם להאמין בזה. זה 1862. עזבנו את אנגליה, לכיוון אירלנד. הרעב הגדול עדיין מטיל צל ארוך, והאירים רואים באנגליה אחראית להרס הזה. יושבת שם אחות. אחות אנגלית, נוסעת לבדה. וזה איתה, אנחנו מתחילים."

אם כבר מדברים על סצנת הפתיחה, אמר לליו בראיון עםGamesRadar+, "חשבתי שחשוב שהסרט עצמו יגיד לצופה, 'תשמע, אתה תיחשף לכוחה של הסיפורת, חוסר האמון שלך יושעה. ואז יזכירו לך באדיבות שאתה, בתקווה, האמנת בלהט בסרט, באותו אופן שבו הדמויות מאמינות לסיפורים שלהן'".

הוא הוסיף, "זהו סרט גם על ההתנגשות בין התבונה וחשיבה קסומה או מדע, ודתיות קיצונית; בין גמישות רוחנית ואינטלקטואלית מול פנאטיות. במובן זה, המסגרת הקטנה הזו אומרת לצופה, 'במה אתה מאמין? האם אתה מקובע בעמדה שלך? או האם אתה מוכן לשנות, להסתגל ולהתפתח? איזה מין צופה אתה?"

למטה, גלה מה בדיוק קורה לליב, איך אנה שורדת לכאורה בלי לאכול, ואיך הקהילה מגיבה, כשאנחנו מפרקים את הסוף של נטפליקס הפלא.

הפלא הסיום מוסבר

לאחר שליב מבודדת את אנה ממשפחתה, הילדה הקטנה מתחילה לגווע ברעב, ומאשרת את חשדותיה של האחות שלא היה זה נס דתי. ליב מבינה שאנה שורדת מאוכל שאמה לעסה והעבירה לפה של בתה באמצעות נשיקות. עוד מתגלה שהנערה הצעירה השתכנעה להשתתף בצום דתי כמוה אחיו המתעלל מינית מת ארבעה חודשים קודם לכן, ואמה של אנה הטילה עליה אחריות מותו של אח. אנה מאמינה שעל ידי הקרבת חייה באמצעות צום, היא יכולה להציל את אחיה מחורבן נצחי.

כאשר ליב מזהירה את המועצה המפקחת על משמרת האחיות שלה שאנה גוססת, הם לא מתערבים כדי להציל את אנה. הוריה של הילדה לא מודים בכלום, מחזיקים באמונותיהם הדתיות ומקבלים שבתם גוססת. מועצת הכמורה מסכימה עם ההורים ומתעקשת על המשך הניסוי. כדי להציל את אנה, ליב מפתחת תוכנית עם אהובה העיתונאי וויליאם (טום בורק), לזייף את מותה של הילדה. ליב נותן לאנה חלב עם שרוכים באופיואידים, אומר לה שהמרקחת תהרוג את 'אנה' ושהיא תיוולד מחדש כילדה קטנה חדשה בשם נאן. לאחר מחוסר הכרה, וויליאם לוקח את אנה להתחבא ליד אגם סודי בעוד ליב שורף את ביתה של אנה, אפילו פוצעת את עצמה כדי להפוך את הסיפור לאמין יותר. לאחר שסיפרה למועצה שהילדה מתה, ליב נפגש עם וויל ואנה. הסצנה האחרונה מציגה את ליב, וויל ואנה (כיום נאן) על ספינה לכיוון אוסטרליה. הם יושבים בארוחת הערב, ואנה אוכלת בחשש.

לאחר מכן, המסך מתרחק מסצנת הספינה, נסוג לאחור כדי להציג את הסט של הסרט. אלגר, כבר לא לבושה כמו הדמות שלה, קיטי עומדת בשחור. היא אומרת, בטון שקט, "נכנס. החוצה. ב. הַחוּצָה."

ארבע המילים הללו מתייחסות לתאומטרופ שוויל מראה לאנה מוקדם יותר בסרט, של ציפור שנראית גם בתוך כלוב וגם חופשית בו זמנית. "האם הוא לכוד, או שהוא חופשי?" אנה שואלת את וויל כשהוא מראה לה את הצעצוע האופטי. וויל עונה, "זה אתה שתחליט. בְּתוֹך. בחוץ. בְּתוֹך. בחוץ." כשהתדמית של התאומטרופ מתפוגגת, אנה מהדהדת את דבריו ואומרת, "בפנים. הַחוּצָה. ב. הַחוּצָה,"

לליאו הסביר GamesRadar+ שמטרת צילומי ההתחלה והסיום באולפן המודרני היא להעביר איך הסיפור מהדהד בזמנים המודרניים. "לדבר על הפתיחה והתפקיד שקיטי ממלאת, התודעה הזו, המודעות העצמית לסרט, זו גם דרך לומר, 'של כמובן, זה לא באמת 1862'. אולי זה ברור להגיד את זה, אבל בוא נגיד את זה כי הדמויות הן בדיוניות, אבל מה שהן מייצגות לא. ודינמיקת הכוח אולי התרחשה בשנות ה-60 של המאה ה-19, אבל היא מהדהדת לחלוטין עם דינמיקת הכוח שעדיין פועלת היום. אז אנחנו לכודים איכשהו באותו סוג של סיפור. הפתיחה והסיום הם דרך לומר, 'זה היום. זה עכשיו.'"