ההופעה הראשונה שלי אי פעם הייתה המופע של אריאנה גרנדה במנצ'סטר. זה היה אחד הלילות הטובים בחיי, עד שהיה הגרוע ביותר

אביגיל בת החמש עשרה השתתפה ביום שני בערב בקונצרט הראשון שלה-התחנה במנצ'סטר בסיבוב ההופעות העולמי של "אישה מסוכנת" של אריאנה גרנדה. אביה טז ואמו החורגת ג'ניס לימדו את אביגיל וחבר שם מהעיר ווקפילד הסמוכה, היכן שהמשפחה גרה, והמתינו מחוץ למנצ'סטר ארנה בשעה 22:30. לאסוף אותם ולהסיע אותם בית. ואז התפוצצה פצצה. בשיחה עם Cosmopolitan.com ביום רביעי, אביגיל וג'ניס מספרים את סיפוריהם מהערב ומהימים שחלפו מאז.

אזהרה: האירועים המתוארים בסיפור זה הם גרפיים מאוד.

אביגיל: מעולם לא הייתי באף אחד מהקונצרטים של אריאנה, אבל אני יודע שהיא יכולה לשיר בלייב ממש טוב. למעשה, זה היה הקונצרט הראשון שלי אי פעם. קיבלתי כרטיסים במכירה מוקדמת בשנה שעברה, אז התרגשתי לקראת ההופעה במשך שישה חודשים טובים. תכננתי את התלבושות שלי ואת האיפור שלי והכל. התכוונתי להשיג סחורה [אבל] בסופו של דבר סידרתי את הציפורניים שלי במקום זאת.

הקונצרט התקיים ביום שני - ליל בית ספר. [אני וחבר שלי שהיינו בהופעה יחד] לומדים באותו בית ספר, ויש לנו הרבה שיעורים ביחד. פשוטו כמשמעו לא יכולנו לחכות - האזנו [למוזיקה שלה] כל היום. אחד המורים שלנו שאל: "למה אתה כל כך מתרגש היום?" ואני זוכר שאמרתי לו "כי אנחנו הולכים לראות את אריאנה גרנדה הערב!"

אני זוכר שאבא שלי היה כמו: "זה יהיה ממש חזק, אתה הולך להיות ממש חם ומיוזע", אבל כשהייתי שם לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מאריאנה. פשוט כל כך התפעלתי ממנה - ההצגה הייתה כל מה שרציתי שיהיה ועוד. לא הפסקתי לשיר כל הזמן. בסוף ההופעה, הגרון שלי הרגיש כאילו הוא בוער, כי פשוט צרחתי מהתרגשות. ואז האורות נדלקו והייתי כמו אוי לא, זה נגמר.

ג'ניס: [טז ואני] הסיענו את אביגיל וחברתה לקונצרט, אז נשארנו לערב במנצ'סטר די ליד הזירה רק כדי להעביר זמן, וחזרנו לשם בסביבות 22:30. לאסוף אותם - ניסינו [למצוא מקום חניה] ברחוב שבו קבענו לאסוף אוֹתָם.

לאחר שחנינו, טז ירד מהמכונית והסתכל לעבר הזירה והוא אמר מיד, "אוי, יש כבר אנשים שאוזלים". תוך דקה שהוא אמר את זה, אביגיל התקשרה אלינו. יש לנו את הטלפון ברמקול במכונית, כך ששנינו יכולים לשמוע מה היא אומרת. היא הייתה היסטרית, דיברה מהר מאוד - כמעט מאוורר. לא ידענו היכן היא נמצאת בשלב זה; למעשה שנינו חשבנו שהיא מותקפת. אבל [יכולנו להבין] פיסות מילים - קלטתי שהיא אמרה שפצצה התפוצצה, או משהו כזה. ליד המכונית שלנו חנה ג'נטלמן, ומכיוון שהיינו בשיחת הרמקול, הוא שמע מה נאמר. והוא אמר לנו, "שמעתי רק פיצוץ".

אביגיל: [אחרי שההצגה הסתיימה] אני חושב שפשוט ישבנו שם דקה או שתיים, רק לקחנו את זה ובדקנו את הטלפונים שלנו - אני זוכר שאמרתי, "אלוהים אדירים הלילה הזה היה מדהים."ואז התחלנו לנסות לעזוב, [למרות] שהיו המון אנשים מולנו. לא יכולנו לראות הרבה כי שנינו די נמוכים, אבל [ההמון] לא זז מהר. אז היינו בערך באמצע המדרגות [עד ליציאות] כששמענו את הצליל החזק הזה. רעש עצום. ואני זוכר שחבר שלי אמר לי, "זה היה אור?" אני חושב שהיא חשבה שאור התפוצץ, אבל ידעתי מיד שזה לא אור. חשבתי - לא, ידעתי שמשהו נורא קרה, אבל פשוט לא רציתי להגיד זאת למקרה שזה לא נכון. ואז ראינו אנשים מקרוב אל [היציאות] מתחילים לרוץ ולצרוח ונופלים על מושבים ודברים כאלה. חבר שלי קפא, אז אחזתי בידה ורצנו לאורך שורת מושבים כדי להגיע ליציאה אחרת.

[כשהגענו ליציאה הזו], היו שם כמה אנשי אבטחה והם אמרו לנו להישאר בשקט ולהישאר שם. בזמן שחיכינו, היו לא מעט אנשים צורחים ובוכים ומנסים לצאת - היה האישה הזאת עם החבר שלה והוציאו לה חבטה די גדולה מהרגל וזה דימם בכל מקום. הסתכלתי על אחד מאנשי האבטחה ואמרתי לו: "בבקשה נלך?" בהתחלה הם עדיין אמרו, "לא, פשוט תישאר כאן," אבל [אחרי דקה או שתיים] הם פתחו את הדלתות, אז תפסתי את ידו של חבר שלי רץ. הייתי במצב הישרדות, אומר אבא שלי. הייתי איתו אז בטלפון, רק בכיתי - אני לא חושב שבאמת יכולתי להוציא מילים. כשחלפנו על פני [הזיכיון עומד במבואה של הזירה], יכולנו לראות חפצים של אנשים, משקאות, מאכלים, על כל הרצפה. ושבילי דם. וחלקי גוף. יכולנו לראות עשן ולהריח אש, וגם ריח אחר זה - ריח של בשר בוער. אתה יודע כשאתה שורף את עצמך על נר? היה לזה ריח כזה.

ג'ניס: לא הבנו שבשלב זה, אביגיל עדיין נמצאת בתוך הזירה - ובכן, היא וחברתה נגמרו בניסיון להגיע אלינו. ניסיתי להרגיע אותה, ניסיתי לברר היכן הם נמצאים, ותז אמרה, "אני אלך להסתכל, אתה מחזיק אותה בטלפון ותנסה לגרום להם להגיע לכיוון הזה." זה מה שעשינו. הוא פנה בחזרה לזירה, למרות שלא יכולתם להיכנס לשם בשלב זה - האבטחה סגרה את הדלתות שבהן אירע הפיצוץ. אבל ברור שהוא ראה הרבה אנשים מדממים ופצועים, כמו אביגיל, ובעצם הרבה הורים קדחתניים שמנסים למצוא את הילדים ולהיפך. כולם היו פשוט… בכל מקום, כשהם רצים על הכבישים היו אנשים מסויימים מאוד. ראיתי בנות ובנים רבים משוטטים ובוכים, רק מנסים להתרחק מהזירה.

אביגיל: כשיצאנו מהזירה, היינו צריכים לרוץ במורד המדרגות האלה, והיו אנשים במצוקה מעדים, צורחים ובוכים עוד קצת. והיו המון פצועים, אנשים מדממים, אמבולנסים, צפירות משטרה, צעקות וצעקות. זה היה מטורף. לא ידענו לאן אנחנו הולכים, רק עקבנו אחרי ההמונים כי ידענו שאנחנו צריכים לברוח.

ג'ניס: עדיין דיברתי עם אביגיל, ניסיתי לברר היכן היא נמצאת על ידי שאלת שאלותיה, "מה אתה יכול לראות? אילו בניינים נמצאים סביבך? "[בבהלה], היא וחברתה רצו לכיוון הלא נכון, [אבל הצלחתי לנתב אותה] והם חזרו לכיווןנו. למרבה המזל, טאז הבחין בהם מעבר לכביש והחזיר אותם למכונית.

ברגע שנכנסנו לאוטו, רק אמרתי, "אנחנו צריכים לחזור הביתה עכשיו." רצינו לצאת מהעיר כמה שיותר מהר. [במכונית], אני חושב שכולנו היינו די קהים. הייתה הקלה במציאת אביגיל; בנקודת הזמן שבה ניסינו למצוא אותה, ברור שנבהלנו. בנסיעה, כבר הגיעו דיווחים ברדיו כי אירעה תקרית בזירה, והם ציינו הרוגים, כך שאנו ידע שקרה דבר חמור מאוד - ולמעשה, כשטאז ניגש לזירה, הוא שמע [מאבטחים] אומרים כי מדובר בהתאבדות מַפצִיץ. אבל לא ידענו את זה עד שחזרנו הביתה, כי הוא לא סיפר לנו במכונית.

אף אחד מאיתנו לא באמת ישן הרבה באותו לילה. חברנו של אביגיל נשאר אצלנו; הם תכננו לינה. אני חושב שהמציאות הגיעה עלינו תוך השעה הראשונה בערך של קום למחרת בבוקר. [טז ואני] חשבנו שהכי טוב אם הבנות ינסו ללכת לבית הספר. אביגיל לא התעצבנה בשלב זה, אבל ברגע שהגיעו לשם, אז יצאו הרגשות.

אביגיל: כן, אני לא חושב שזה פגע בי עד למחרת. בבוקר, אני וחבר שלי התכוננו ללימודים יחד אבל לא ממש דיברנו אחד עם השני. אבל ברגע שנכנסנו למכונית הרדיו היה מופעל והם השמיעו שמע [מההפצצות לאחר מכן]. יכולנו לשמוע את כל האנשים האלה צורחים ובוכים, ואז התחלתי לבכות וכך גם חבר שלי. עדיין הלכנו לבית הספר - ג'ניס עובדת שם, אז הגענו די מוקדם. פשוט הסתובבנו, וחשבתי, זה כל כך מוזר שחזרנו לכאן כשאתמול בדיוק קרה ועכשיו חזרנו לחיים האמיתיים. זה היה הרבה להתמודד - היו אנשים שבאו ושאלו אותי אם אני בסדר ורוצים שאני אתאר את מה שקרה. רציתי [תמיכה מ] החברים הקרובים שלי והמשפחה שלי, אבל קיבלתי תשומת לב רבה שלא רציתי. [באותו בוקר], היינו בקפיטריה והיה רעש חזק זה, ואני קפצתי וקיבלתי התקף חרדה. לא יכולתי לנשום והתחלתי לבכות - בכיתי כל אתמול, בערך. בית הספר שלנו הקים את החדר הפרטי הזה כדי [חבר שלי ואני] לשבת ולדבר על הכל; היינו שם בעצם חצי מהיום. ואני לא הלכתי לבית הספר היום.

ג'ניס: אביגיל לא אכלה הרבה אתמול, ושוב איש מאתנו לא ישן טוב במיוחד. אבל אנחנו משפחה קרובה, והיא דיברה איתנו על דברים - אני חושב שלמדנו [היום] יותר על [מה קרה לה] באותו לילה, על מה שהיא באמת ראתה ועברה. היא פנתה לדלתות היציאה [אותן] בהן אירע הפיצוץ; היה לנו מזל גדול שהיא יצאה מבלי להיפצע. אבל ברור שיש לה דברים אחרים בראש כרגע. פשוט עברו 24 שעות רגשיות מאוד.

אביגיל: אני עדיין מרגיש שאני בהלם. זה הרבה לעבד. אבל אני יודע שאני כועס על כך שהקיצוני הזה לקח ממני את חווית הקונצרט הראשון שלי - ולקח חיים. ציפיתי לצאת מההופעה שרה ורוקדת ומאושרת, אבל במקום זה יצאתי מהזירה הזו צורחת לעזרה, מחליקה בדם, המוח שלי קפוא מאימה.