זנדאיה ראתה את נפילת הלסת של ג'ניפר אניסטון אחרי זכייתה של "אופוריה" של אמי

זנדאיה אולי רק בת 24, אבל היא עושה בנק, היא מככבת הַרגָשָׁה טוֹבָה, ועכשיו היא עשתה את ההיסטוריה של אמי כזוכה הצעירה ביותר (!) אי פעם בפרס האמי לשחקנית הראשית בסדרת דרמה. השחקנית לקחה הפסקה קצרה מהחגיגה עם המשפחה המתוקה שלה לתת את הראיון הראשון שלה אחרי הזכייה לחדר העיתונאים של אמי.

המשך לקרוא על תגובתה של זנדאיה לזכייה, על התמיכה שקיבלה ממועמדים אחרים כמו ג'ניפר אניסטון, ומה זה אומר לה לשחק את Rue, באדיבות קוסמוכתב השטיח האדום של אמי ברנדי פאולר.

אני לא יודע אם היית יכול לראות את הפנים של החברים המועמדים שלך, אבל ג'ניפר אניסטוןהלסת ירדה כשניצחת. ספר לי איך זה מרגיש שיש לך את כל הסמלים המעודדים אותך ואתה הצעיר ביותר שאי פעם זכה כאן.

זה כל כך חשוב לי. כל אישה בודדת בקטגוריה הזו, אני כמובן מעריצה מאוד את עבודתם ואת כל מה שהם ממשיכים לעשות. אז רק להיות מוזכר בתוך הקטגוריה היה משהו, ואז רק לקבל את התמיכה שלהם ולגרום להם לחייך ולנופף עלי ודברים כאלה היו משמעותיים מאוד עבורי. אז התמיכה הזו ממש ממלאת את ליבי, אני מניח שאפשר לומר.

ואתה הצעיר ביותר שאי פעם זכה. ספר לי איך זה מרגיש. אמרת שכמעט בכית.

כֵּן. אני בדרך כלל לא בוכה, ובהחלט עברתי את זה בלי לתת לזה להשתלט לגמרי, אבל שוב, ברור שזה היה רגע רגשי מאוד ואני עדיין לא מאמין בזה בעצמי, אז זה יפה, יפה מְטוּרָף.

פשוט חוויתי כל כך הרבה אושר, כשראיתי כמה אתם מאושרים בחדר הזה. והשנה הזו התמלאה כל כך הרבה סערות. איך זה לחוות כל כך הרבה שמחה בשנה מלאה בכל כך הרבה כאב?

כלומר, אני פשוט אסיר תודה על רגעים כאלה, על רגעים בהם אנו יכולים ליהנות, ואנחנו יכולים לכרוך את זרועותינו סביב יקירינו ולומר זה לזה שאנחנו אוהבים זה את זה. ואנחנו גאים זה בזה. אני חושב שזה רגעים כאלה שבאמת עלינו להחזיק כולם ולהוקיר. ועל כן אני רק אסיר תודה על כך שברור שכל משפחתי, שעומדת כעת בצד ומנסה לשתוק, נמצאת כאן כדי לחגוג איתי ולהיות כאן. בהחלט הרגשתי, אתה יודע, את עטיפת האהבה הזו סביבי כשישבתי כאן. אז אני רק מנסה לקחת הכל ולהיות אסיר תודה על כל הרגעים הקטנים שיש לנו של שמחה ואושר.

רציתי שתדבר על החשיבות של המופע הזה שמציג בחורה שחורה שמסתבכת ושהיא הופכת לאדם ממומש במלואו, במיוחד בתור מופע זוכה אמי.

זה חשוב ביותר. אני חושב, רו, בעיניי, מה שכל כך מיוחד בדמותה הוא שהיא בן אדם שלם והיא מרובדת והיא מסובכת. ואני חושב שככל שההצגה נמשכת, אנחנו גם מסוגלים להזדהות עם התמכרות ואיך שזה נראה, ומה זה עושה למשפחה, ולהיות מסוגלים להבין ועדיין לשורש את רחוב. אנחנו מבינים מה קורה לה בראש. אנו מבינים כיצד היא רואה את העולם וכיצד היא השתמשה בכל מה שקורה לה. ואנחנו מסוגלים להדגיש איתה כדמות, שלדעתי היא דבר יפה.

וכך בשבילי, תמיד הייתי אסיר תודה על כל האנשים שאומרים שהם מתחברים ל Rue או מרגישים שבאמצעות ההופעה הם הצליחו לצרף מילים או מוצאים את עצמם בתוך סצנה או רגע, שבו הם הרגישו אחרת אולי לבד, או שהרגישו שאולי הם האדם היחיד שמתמודד או שיש להם כאלה מחשבות, או, אתה יודע, רק כדי לקבל את הבהירות הזו או להרגיש את זה שאולי יש אנשים אחרים שמרגישים את מה שאני מרגיש, אני חושב שזה ענק וזה מאוד חָשׁוּב. וכן, אני אסיר תודה על כך שהמשכתי להיות רחוב. היא מאוד מאוד חשובה לי. אכפת לי ממנה מאוד.