8Sep
שבע עשרה בוחרת מוצרים שאנו חושבים שתאהב ביותר. אנו עשויים להרוויח עמלה מהקישורים בדף זה.
מה שאני הכי רוצה לזכור זה לילות כאלה: אני רץ למעונות של החבר הכי טוב שלי בפיג'מה שלי שם אנחנו מזמינים אוכל סיני וצפה/צחק על דמדומים (אתה חייב להודות שזה לא עושה את הספר צדק, לא משנה מי אתה... לורן: D). אני רוצה לזכור שהרגשתי "ביתית" על ידי הכנת מקרוני של בוב ספוג וצ'יפס עם החבר שלי, כי אני יודע שיום אחד אני אצחק איך זה גרם לי להרגיש מבוגר. אני רוצה להביט לאחור ולדעת שפעם אחת ביססתי את לוח הכביסה שלי על כמה תחתונים נקיים היו לי (אל תגידו, גם אתם תעשו את זה), אז כשאני חזרתי הביתה אחת מהפעמים הבודדות במהלך הסמסטר, הוריי נאלצו לעזור לי לשאת את הבגדים המלוכלכים שלי היו כל כך הרבה והייתי זול מכדי לשטוף אותם ב בית ספר. אני מקווה שאני זוכר שפעם לא הייתי מעל לפתוח את הדלת בשעה 3 לפנות בוקר (גדול מדי פיג'מה עם חולצה, פצעון מוקרם וכרית בשיער) ונשמע כמו הורה זועם על האנשים שמדברים/צועקים בזמן שאני מנסה לִישׁוֹן. אני מופתע שאני כבר יכול לצחוק מהדימוי הזה. אני רוצה תמיד להעריך ולהיות מסוגל לחיות מחדש את התחושה של "לחזור הביתה" ואת תחושת ההקלה הזו כשאני עולה בחניה. אין באמת שום דרך להסביר את זה עד שתעשו את הטרק הראשון הביתה כסטודנטית לחוצה, מותשת, עצבנית, שלא ישנתי ב -3 ימים. הבית הוא המקום בו נמצא הלב, אבל גם אוכל חינם, כביסה חינם וזמן פנוי.
אולי זה בגלל שאני גדל, או שאולי זה רק הסמסטר שהולך ומסתיים. אני פשוט מרגיש נוסטלגי. מה אתה מקווה שאתה זוכר מהשנה הראשונה?
