1Sep
שבע עשרה בוחרת מוצרים שאנו חושבים שתאהב ביותר. אנו עשויים להרוויח עמלה מהקישורים בדף זה.
לפני שהפכה לכוכבת בן לילה עם הלהיט שלה "שיר אהבה", שרה בארייל הייתה נערת העשרה הטיפוסית שלך "משוגע", שנאבקת בדימוי גוף, שברון לב ובדידות. זו הסיבה שהיא לא תשנה את זה.
הזמרת/כותבת השירים שרה ביילס זכתה בחמש מועמדויות לגראמי מאז שזכתה לתהילה עם להיט המגה שלה "שיר אהבה", ויש לה ספר חדש בשם נשמע כמוני: חיי (עד כה) בשיר. אבל כשהיתה בת 17, היא הייתה רק נערת העשרה הטיפוסית שלך "מטורפת", שנאבקת בדימוי גוף, בדידות ושברון לב. כאן, היא מסבירה מדוע לא תשנה כלום מזה-ואת העצה שהיא תיתן לעצמה בת ה -17.
חשבתי הרבה על מה הייתי אומר לעצמי בן השבע עשרה. איזו מתנה הייתי נותן לה כדי להקל על העניינים? איזו עצה אוכל לתת לה כדי לסייע בהרגעת הטראומטית והבוגדנית של המעבר מהילדות לבגרות? התשובה לא הגיעה בקלות כמו שחשבתי.
בגיל שבע עשרה הייתי ילד משוגע. או ליתר דיוק, הייתי משוגע אהבה. התלהבתי לגמרי מאהבה רומנטית. זה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו בבוקר ושגשגתי כל דקה בכל יום. זללתי מדיה שסיפרה לי סיפורים על רומנטיקה צעירה ופיתחתי כמה פנטזיות די חלומות בהקיץ על איזה ילד חם מסתורי. (לאונרדו דיקפריו) שהופיע בדלת שלי כיוון שעבר לגור בשכנות/ביקר את המשפחה בעיר והלך לאיבוד בטיול שלו/חיפש את שלו כֶּלֶב. כל תרחיש הסתיים בכך שהסתובבנו איפשהו על סוסים. התאכזבתי ללא הרף כשזה מעולם לא קרה.
באדיבות שרה בארייל
איזנתי את חלומות הקיץ שלי אודות ליאו במערכת יחסים עם ילד שהיה ממש מדהים והרגשתי נחות. העמדתי פנים שאני מה שאני חושב שהוא רוצה ועשיתי את עצמי קטן מאוד כדי להתאים למערכת היחסים שלנו. הוא היה האהבה האמיתית הראשונה שלי שהייתי משוכנע שתהיה האחרונה שלי. החזקתי את אהבתו מעלי כמו גביע, ולמרות שביליתי את השנה הראשונה במערכת היחסים בינינו תקוע בהערכה עצמית נמוכה, תוהה מדוע הוא מחבב אותי. מסרתי לו בשמחה את מרכז היקום שלי. כשהוא החזיר אותו בסופו של דבר, הייתי הרוסה.
היו לי חברים טובים שביליתי איתם הרבה, אבל גם אותם הרגשתי מאוד בודד בסביבה. הייתי אובססיבי לגופי ושכנעתי את עצמי שאני שמנה ומכוערת. חשבתי שכל הבעיות שלי - תחושת חוסר סיפוק, חרדה, עצוב, נזקק, לא ממוקד - נובעות כולו מבעיות הגוף שלי, ואם יכולתי להיות רזה, יכולתי להיות מאושרת. כל הזמן קרעתי את עצמי במראה ושנאתי את האדם שמביט בי לאחור. הסתרתי את זה מכולם כי גם אני הרגשתי בושה לחשוב על הדברים האלה.
הייתי מבולגן. ורגשית. שבור לב. בּוֹדֵד. כדור מטומטם. רָגִישׁ. טִפּשִׁי. שובבה. זמר. אופטימיסט. חוֹשֵׁשׁ. זָהִיר. רשלן. כתב. ג'וקר. ועוד מיליון דברים אחרים. הייתי בן שבע עשרה.
אז אני חושב לדבר עם הבחורה הזאת. שרה זו. זה אני.
מה הייתי אומר? מה יכולתי לומר לה כעת כשאני יודע שהזמן הזה בחייו של אדם הוא אמור להרגיש בלתי אפשרי? מתוך התקופה הזו אנו מבשלים את השורשים העמוקים ביותר של נשמתנו. החלקים המבולגנים בונים אמפתיה וחמלה והומור ואומץ, ואז השורשים האלה מתחילים לירות כלפי מעלה וכל חיינו נבנים עליהם וסביבן. החיים כל כך מבולבלים להפליא ולתפארת - הם חייבים להתחיל מאיפשהו. המוח של אף אחד בן שבע עשרה לא אמור לדעת או להבין זאת, אז הם לא יודעים זאת. הכל בכוונה. היא לא אמורה לדעת טוב יותר.
אז אני חושב שאני פשוט אגיד לה שאני אוהב אותה.
זה הכל. אני אוהב אותה בדיוק כפי שהיא. ואני אמשיך לנסות ולומר לה את זה לנצח נצחים עד שהיא תלמד לעשות זאת בעצמה.
ספרה הראשון של שרה, נשמע כמוני: חיי (עד כה) בשיר, יוצא כעת.
