עברתי את התיכון על ידי בגידה בכל המבחנים שלי

כשגדלתי בעיר פרברית בצפון ניו יורק, הייתי הילדה הטובה ביותר. למדתי קורסי AP והצטיינות, הקשבתי בשיעורים ותמיד הייתי במערך הכבוד למרות פעילויות שונות של אחר הצהריים-כולל חוג בלט מספר פעמים בשבוע ושיעורי פסנתר וכינור. הרגשתי לכן חכם ובשליטה, ולמעשה לעגתי לאנשים שנכשלו בשיעורים.

בסוף 10^ה בכיתה, אמי החליטה שאני צריכה לחוות את החיים כנערה בעיר הולדתה איסטנבול, טורקיה, אז היא שלחה אותי לאחד מבתי המכינה המובחרים ביותר בטורקיה.

בתור פריק שליטה קל, לא שמחתי על שליחת בית ספר במדינה אחרת, אבל לא הייתה לי ברירה בעניין.

להתקבל לא היה פשוט - זה היה בעצם כמו להגיש מועמדות לקולג ', אלא באמצעות ממשלת טורקיה. הייתי צריך לעשות מבחן שוויון כדי לבדוק אם אני מספיק אינטליגנטי כדי להשתתף, והייתה הקרנה ממושכת תהליך שכלל את מועצת החינוך שעברה על התמליל והפעילות החוץ -לימודית שלי באינספור פִּי. לאחר מספר שבועות של תהליך הבקשה התקבלתי.

מכיוון שתמיד הצטיינתי בלימודים בארצות הברית, אף אחד, כולל האני השקרן שלי בן 16, לא חשב שיהיו לי בעיות בבית הספר החדש שלי.

טעיתי.

היו לי בעיות עם הכל. הייתי שליטה בטורקית, אבל לא מספיק לבית הספר. לא היו לי חברים, המנהלת הלא נעימה שנאה אותי ואת אמי מסיבה כלשהי, והגרוע מכל, לא יכולתי לעמוד בקצב הלימודים שלי בכלל. זה היה בלגן.

היו שבועות קבועים מראש, כל אחד מהם בהפרש של כארבעה שבועות, שבהם יהיו בבית הספר כולו מבחנים וחידונים בו זמנית, כאשר כל הציונים היו מעורבבים יחד באותן כיתות לימוד. במהלך שבוע הבדיקות הראשון, התרסקתי ונשרפתי. נכשלתי תרתי משמע הכל למעט מבחן השפה האנגלית שלי (זה היה יכול להיות בֶּאֱמֶת עצוב להיכשל).

בדרך כלל אני מאוד לחן, אבל בכיתי הרבה באותו שבוע. הרגשתי שאין לי שליטה על שום דבר בחיים שלי, והייתי בלגן כי זה לא מה שהייתי רגיל אליו. עברתי מלהיות קבוצת חברים הכי טובים בלי חברים, מגלגול כבוד לכישלון, ומאהבת חיים לשנאתם. אפילו לא היה לי חדר שינה ראוי שאוכל ליצור מקום אישי משלי. שנאתי את בית הספר, שנאתי את איסטנבול ושנאתי את עצמי על היותי כל כך טיפשה. הייתי אומלל.

כששבוע הבדיקות השני התגלגל, הכרתי חבר והיא נתנה לי סוד עצום: בגידה הייתה ממש קלה.

ממש לפני הבחינה הראשונה באותו שבוע, חבר שלי הראה לי את הטקטיקה שלה לבגוד בבדיקות, כלומר לכתוב כמה שיותר מידע על פיסת נייר זעירה ולהסתיר אותה בשרוולה. זה הרגיש לא נכון לרמות, אבל עשיתי את אותו הדבר כמו שחברתי: תקעתי סדין בוגד זעיר בשרוול החולצה שלי, וניגשתי לחדר הבחינות שלי לבגוד בפעם הראשונה בחיי.

אני כןכך עצבני להיתפס שאני מזיע. אבל למזלי, פרופסור לכימיה זקן ממש, כמעט עתיק, שלא יכול היה לשמוע כלל היה הפוקטור לחדרי. הוא אפילו לא הסתכל לדרכי כששלפתי את הנייר הקטן מהשרוול ופרשתי אותו מתחת לשולחן. לא נתפסתי, ולא נכשלתי במבחן.

עכשיו אל תבין אותי לא נכון, אני בקושי עבר, אבל זה הספיק לי. התרגשתי מהעובר, והרגשתי איזושהי עוצמה גבוהה כי הרגשתי שיש לי שליטה עליה לפחות משהו בחיי שוב.

בתחילת הרבע השלישי, הייתי מותאם היטב למערכת החינוך הטורקית והסתבכתי בלימודים (הודות לחונכות מתמדת), אך לא הפסקתי לרמות. לא יכולתי לעצור. זה היה מרגש מדי מכדי לא לעשות זאת. בגידה נתנה לי הרגשה של שליטה מתמדת בציונים שלי מאחר ואין לי מה להגיד על שום דבר אחר. הרגשתי שזה הדבר היחיד ששומר אותי שפוי.

כל כך התמכרתי לרמאות עד שעם הזמן הרחבתי את כישורי הרמאות והפכתי למומחה. הייתי רץ לכיתה שהבחינה שלי הייתה נכנסת וכותב תשובות על השולחן לפני שהפקיד נכנס, או שהייתי ממקם מעט אסטרטגית יריעות רמאות מתחת לגרביים הדקים שלי על הירך העליונה שבה החצאית שלי הייתה מכסה אותה, ומתיימרת לגרד את ירכי אם אצטרך תשובה.

פתאום המעבר לאיסטנבול לימד אותי שאתה לא תמיד יכול לשלוט על הכל (או כל דבר, לצורך העניין). הבנתי שזה הטבע האנושי ליצור משהו שאתה יכול לאחוז בו, בערך כמנגנון התמודדות - משהו שגורם לך להרגיש טוב יותר. בשבילי, בגידה הייתה חבל ההצלה שלי במהלך השנתיים המטורפות האלה של התיכון הטורקי.

לאחר התיכון, חזרתי לאוניברסיטה באוניברסיטה ושליטה ב -100% באיזו אוניברסיטה בחרתי ובמה אני רוצה ללמוד. הצלחתי להתחיל שיעורים על צפחה נקייה. למדתי להירגע ולשחרר את פריק השליטה שבתוכי. ועכשיו המצפון שלי בשלום בידיעה שהשארתי את החלק המרדני בי מאחור.