7Sep
שבע עשרה בוחרת מוצרים שאנו חושבים שתאהב ביותר. אנו עשויים להרוויח עמלה מהקישורים בדף זה.
הדובר? שֶׁלִי אחות חברות. המוטיבציה שלה? מדבקת פגוש שהדבקתי כלאחר יד על המתכנן שלי שבוע לפני זה כתבה, "זהו עולם של גברים, אלא אם כן נשים הַצבָּעָה." החלק העצוב? אף פעם לא הבנתי שאני פמיניסטית.
מבחינתי, אכפתיות בנושאים החשובים לנשים, לבנות ולמשפחות תמיד באה באופן טבעי. אמי אובחנה כסובלת ממנה סרטן השד כשהייתי בבית הספר היסודי, והמאבק שלה להשיג את הטיפולים שהיא צריכה כדי לשרוד היה היבט מכריע בילדותי. אף על פי שהיא נפטרה כשמלאו לי שש עשרה, הניסיון שלה נופל בין סדקים של חוק כתוב גרוע נשאר איתי, והעניק לי השראה לשים לב לנושאים המשפיעים על היכולת של נשים ונערות לגדול לְשַׂגְשֵׂג. נשים רבות בגילי, לעומת זאת, אינן נלהבות באופן פעיל מהנושאים החשובים בחיינו, ובמקום זאת משאירות אותן לדיון על ידי רוב המחוקקים הגברים - ורבים מדי טועים.
במהלך הקונגרס האחרון בלבד ניסו המחוקקים לבטל את חוק הבריאות החדש שמאפשר לצעירים נשים כמוני נשארות תחת תוכנית הבריאות של אבי עד גיל 26 ומגבילות את הגישה אליה במחיר סביר
בעונת הבחירות הזו, נשים צריכות להיות חלק גדול יותר מהשיחה. עלינו לבחור פקידי ציבור שבאמת אכפת להם ויילחמו למען שוויון נשים. עלינו להתחייב ל הַצבָּעָה ב -6 בנובמבר להשמיע את קולנו על ההחלטות הגדולות שמשפיעות עלינו על בסיס יומיומי. זו הסיבה שאני עובד כמארגן הקמפיין של מסצ'וסטס בקרן הפעולה של האגודה האמריקאית לנשים באוניברסיטה זו ההצבעה שלי: ישמעו אותי קמפיין, קמפיין "צא והצביע" שאינו מפלגתי שמקווה להראות לנשים בגילאי 18-31 שהקולות והקולות שלהם חשובים בנובמבר הקרוב (בדוק את שלי #נאום מדרבן מול הבית הלבן בסרטון למטה!).
הסתכלתי לאחור על אחותי החברות, שכוונותיה המשובבות הפכו איכשהו לחילופי דברים רציניים. באותו רגע, החלטתי להשמיע את קולי, ואמרתי דבר שלעולם לא ציפיתי לומר.
"כן," הנהנתי. "אני מניחה שאני."
