7Sep
הבוקר הלכנו אני וחברתי אלכסנדרה לחדר הכושר רוק גיינסוויל ופדינו את הכרטיסים החופשיים שלנו לשיעור וציוד של Belay. Belay מתייחס למערכת השותפים של טיפוס, שבה אתה בעצם לומד כיצד להציל את חיי המטפס אם הוא יחליק ונופל. טעיתי לא מעט פעמים, אבל קל לאבד את כף הרגל כשאתה מנסה לתפוס סלעי סימולציה מפוזרים בדלילות המוטבעים בקיר אנכי. האדם שעומד על הקרקע גם צועק עידוד, מה שעוזר מאוד כשאתה תקוע ומוכן לוותר.
עם זאת, בכל פעם שהגעתי לאבן הסופית ההיא בצמרת הטיפי, היה זה סער של אדרנלין ותחושת הישג מספקת. סוג ההתמדה שנדרש כדי לדחוף את עצמי מקביל פיזית לסוג שאני מתאמן כל יום כדי לשמור על עצמי מנטלית בבית הספר. אני חושב שבגלל זה היה לי כל כך טוב לטפס על סלעים, כי זה היה ביטוי מוחשי למה שיכול כוח הרצון והנחישות להשיג.
בצד ההפוך, חוויתי גם מה קורה כאשר אחד עולה על שאיפותיה. לאחר שלמדנו את מערכת Belay על קיר מעט נוטה, אלכסנדרה ואני פנינו לקירות האנכיים כדי לבדוק את הטכניקה החדשה שלנו. ניסיתי בהתחלה קיר במראה סטנדרטי וזה היה אתגר טוב. לאחר מכן, הלכתי לקורס מסובך יותר, וכמעט נכשלתי, אבל הגעתי לפסגה. זה היה קרב. לאחר מכן הנחתי עיניים על קיר מאיים מאוד, שהוקם ליד הקורס "המתקדם", אך זה עדיין היה זמין עבורנו החדשים. חחחח נכשלתי כישלון חרוץ. ארבע פעמים ניסיתי, ובכל פעם כמעט הפילתי את ראשו של מישהו. קיר זה היה אנכי בכפות הרגליים הראשונות, אך אז נטה כנגד כוח הכבידה, בזווית של 45 מעלות לרצפה. בקושי הגעתי לחלק הזה לפני שהתחלתי לפלוש לסלע הבא שיצמד. עכשיו, כשאתה מטפס על סלעים ומחליק, אתה מתנדנד קצת מהקיר. עם זאת, מכיוון שהקיר הזה היה משופע כנגד כוח הכבידה, החליקתי והתנדנדתי בקשת ענקית מהדרך ונאלצתי לצעוק לאנשים שיצאו מגופי הטורף.
כן, ניסיתי את זה שוב ארבע פעמים.
הבנתי שהערכתי יתר על המידה את הכושר הגופני שלי (לצערי), אבל אני הולך לטפס על הקיר הזה מתישהו בעתיד הקרוב. יש טיפוס סלעים חינם באגם וואובורג, שהוא מקום נהדר בחיק הטבע לסטודנטים (עם הפלגה חינם וגם שיט בקאנו!), ואנחנו הולכים להתאמן שם עד שנרגיש מוכנים להתמודד עם הקירות בעלי המראה הרע בסלע. חדר כושר.
האם היו לכם חוויות מתגמלות בספורט או בפעילות גופנית אינטנסיבית שאתם רוצים לחלוק? מה עם הזמנים בהם היית צריך להתגבר על איזושהי מצוקה פיזית? תיידע אותי!
