ביטול הפייסבוק: אי אפשר לשבור התמכרות לאינטרנט

אז כמו שאתה יכול זוכר מהשבוע שעבר, ביטלתי את שלי פייסבוק. הרגשתי שיש יותר מדי מידע אודותי באינטרנט, ולא אהבתי כמה זמן הקדשתי לגלוש (הִתגַנְבוּת) דפים של אנשים אחרים.

ובכן בנות, כפי שרבים מכם ניבאו, לא החזקתי זמן רב. למעשה, החזקתי 8 ימים פתטיים מאוד. זה היה כמו חנוכה אבל בלי מתנות וללא נס. אה... סוג של.

אוקיי, אני מניח שהיה נס כלשהו: יש לי עכשיו הוכחה שאפשר ללכת שבוע שלם בלי פייסבוק. ואני מניח שכנראה יכולתי ללכת יותר זמן, אבל פשוט השתוקקתי לזה. אולי זה עצוב (כנראה) או שאולי זו רק השתקפות בדורנו.

הדבר המעניין הוא שלא רק התגעגעתי לגירוש ולפרסום תמונות. הבנתי גם שקשה יותר לעשות דברים מסוימים. אני אחראי על תכנון אירוע חיים יווני בשבוע הבא עם כמה חבר'ה - כשנפגשנו כדי לדבר לוגיסטיקה, הם הציעו לנו להכין שרשרת הודעות בפייסבוק כדי שנוכל להיות באותו דף. הייתי צריך להציע דואר אלקטרוני בכנות. וכאשר רציתי ליצור קשר עם ילדה בשיעור האנגלית שלי בנוגע לקריאות שאמורות להגיע למחרת, אני הבנתי שלמרות שאני רואה בנו ידידותי, אין לי את מספר הטלפון שלה, הדואר האלקטרוני או המסך שלה שֵׁם. מניח שלא היינו ידידותיים כמו שחשבתי, אבל בכל זאת, אם רק הייתי בפייסבוק היה כל כך קל לאתר אותה (והייתי מוכן להרצאות למחרת!)

אני מניח שהמוסר של הסיפור הוא שאולי פייסבוק אינה הכרחית, אך היא הפכה להיות נתונה בחברה שלנו. כלומר, הסיבה האמיתית שבסופו של דבר הפעלתי מחדש את החשבון שלי הייתה כי אין לי פייסבוק... לא בגלל שאני אובססיבית או משהו. או לפחות, זה מה שאני אמשיך להגיד לעצמי!

חיבוקים ונשיקות,

ונסה

נ.ב: אתמול אמי התקשרה לספר לי שזה עתה קיבלה פייסבוק כדי שתוכל להיות בקשר עם חברותיה מהתיכון! כל כך מוזר! האם מישהו מההורים שלך נמצא בפייסבוק? איך אתה מרגיש בקשר לזה?