ריצת מירוץ 10K

אני עשיתי את זה! בערך בשעה 8:27 (כן, בבוקר) ביום ראשון שעבר סיימתי את המירוץ הראשון שלי ב- 10K. הזמן שלי? 47:48! הייתי באקסטזה ורעב (שלום קו הגמר מק וגבינה!) אבל יותר מכל הרגשתי שהושגתי.

שבועות של הַדְרָכָה עזר לי להתכונן ליום הזה. התאמנתי ספרינטים, ריצות למרחקים ארוכים יותר ואפילו גבעות, אבל המפתח האמיתי להצלחתי? לֵב.

לאחר שרוכבי האופניים יצאו החוצה התייצבו הרצים על קו הזינוק. אז החלו הפרפרים להתנופף, וכל ההכנה שלי נראתה לא רלוונטית.

6.2 קילומטרים לסיום. עצירה לא ממש הייתה אופציה, ובהחלט לא רציתי להיות האחרונה שמסיימת! למרות שהמשכתי לשחזר מחשבות חיוביות בראש, ואיחלתי לרץ ההקפאה הבא (זה היה בערך שישים מעלות בחוץ!) בהצלחה, לא יכולתי להתנער מההרגשה העצבנית. מה אם לא הייתי מצליח?

הבייגל שצרכתי התחיל להתחרפן בבטן. (הערה: ברוב המרוצים יהיו בייגל וסופגניות, אבל זה שהם שם לא אומר שאתה צריך למלא את עצמך. זה לא ירפא את הפרפרים העצבים. אני מדבר מניסיון.) משמאלי ראיתי את אמי וחברתי בילי מנופפות, מחייכות ואגודלים למעלה. בילי צילמה וציללה, ואילו אמי (כרגיל) הייתה בדרך להתיידד עם עוד צופה, רגועה לגמרי. למה עשיתי את זה שוב? יכולתי להיות חם, במיטה שלי, לקרוא את קטע הכושר של שבע עשרה במקום להקפיא את התחת שלי ולהילחם בתחושת פוקי בצד ה- GWB.

באותו הרגע הרגשתי את הקהל דוחף קדימה. זמן ללכת. היו לי שתי אפשרויות:

1. תעמוד במקום ותירמס.
2. תתגבר על הפחדים הלא הגיוניים שלי, ותלך על זה!

וכך, רצתי.

שאג אייפוד, רצתי לצד 100+ אנשים אחרים. אנשים שהחליטו להילחם בפחדים אלה, ולתמוך ב- ACS במאבק בסרטן. כמה רצים האטו להליכה, חלקם היו שם רק עבור ה- 5K, ואחרים רצו בחזית במהירויות שמצאתי מרתיע. אבל כולנו היינו בזה ביחד.

לאחר כשלושה קילומטרים הרגשתי שאני מתחיל להתעייף - הרגליים שלי בערו! צפיתי בכמה אנשים שהאטו את קצבם, בעוד שאחרים מהירים מולי. הישאר עם זה, קראתי לעצמי.

רצנו ברחובות, עליות וירידות וגבעות ודרך מסלולי פארק מרהיבים. ובדיוק כשחשבתי שאני לא יכול לרוץ יותר (או לנשום לצורך העניין), ראיתי את קו הסיום.

כמעט הייתי שם!

צפיתי בשני רצים שרצים קדימה, רצים לקראת הסוף. הרגשתי שהרגליים שלי מתחילות להיכנע. האם היה לי הכוח להצליח?

באותו רגע הסתובב רץ חולף ונופף לי, כדי להמשיך. יחד ריצנו לעבר השעון, לעבר קו הסיום, ולקראת קהל המעריצים הצופים.

הרגע האחרון זה שעשה את כל ההבדל. המירוץ כבר לא היה מאמץ סולו, וזה לא משנה אם אני הראשון או האחרון. כל מה שהיה חשוב זה שנתתי הכל, ואני גָמוּר.

אני כותב את זה (כואב) אבל מחייך. אתגרתי את עצמי והצלחתי להשיג את המטרה שלי!

אז, רצים, אתם מוכנים לאתגר? אני ממליץ לכולכם להירשם ולהתאמן למרוץ מקומי, והשאירו לי הערות על החוויה!