התמודדות עם דיכאון במכללה

שנה בכירה בתיכון,
כל אחד היה חושב שחיי מושלמים: הייתי נשיא בכיתה בכירה,
קפטן נבחרת הטניס, הלאה שיבה הביתה בית המשפט, והיה חמוד הֶחָבֵר מי יעשה
הכל בשבילי. אבל היה לי סוד. בחמש השנים האחרונות הייתי
הסובלים מדיכאון וחרדות, ובשנה השנייה והשנה,
התחלתי לחתוך. עד אוקטובר בשנה שעברה, הלחץ של המכללה
היישומים והפחד המדהים שלי מכישלון חייב להיות יותר מדי, ואני אפילו
חשבתי להתאבד. בסופו של דבר ביליתי את שארית השנה האחרונה שלי
גמילה וטיפול. כשהגעתי לקיץ חשבתי ששרדתי את הגרוע מכל
מזה, והמכללה תהיה קלה, זמן להמציא את עצמי מחדש.

אבל זה לא היה קל. הלחץ
של עומס כבד, מנסה להכיר חברים חדשים, לחיות רחוק מהבית ו
ההתמודדות עם שותף לדירה החזירה את כל התחושות המוכרות שהובילו
להתמוטטות שלי. בפעם הראשונה שהיה לי נייר גדול בגלל שאני אעשה את עצמי חולה
חֲרָדָה כל פעם שישבתי לכתוב את זה. הייתי נבהל כי לא יכולתי לכתוב
חשבתי שאכשל בשיעור ואצטרך להשתלט עליו שוב. הסכום של
גם הקריאה הייתה מהממת ותמיד הרדימה אותי, אבל כשהיא הייתה בעצם לפני השינה, הייתי שומר

את עצמי כולה
לילה לדאוג שלא אעשה את עבודתי. בתחילת ה
בסמסטר, הייתי מתקשרת לאמא שלי בהיסטריה, מתחננת שתקח אותי הביתה ותספר
אותה לא יכולתי לעשות את זה במכללה. אני
היה כל כך לחוץ שלא יכולתי לאכול, כל הזמן התפרצתי בכוורות
דִכָּאוֹן היה מעייף אותי, נפשית ופיזית. היה קשה להתחבר
עם אנשים בהתחלה-לא רציתי חברים שיתלוננו כל הזמן,
"אתה כל כך בדיכאון כל הזמן!" חברי האולם לא יכלו להבין מדוע אני
יישן הרבה ולא יצליח לצאת ממצב רוח רע.

הייתי צריך להזכיר לעצמי להשתמש בשלי
מיומנויות התמודדות, כמו סריגה, ציור ו כְּתִיבָה-אני מתמקד לחלוטין ב
פעילות וכל מה שמלחיץ אותי מתפוגג ואיבד את כוחו. זה גם גורם לי להרגיש טוב
בעצם לסיים משהו! זה לקח סמסטר שלם, אבל אני בהחלט מרגיש יותר
נוח והתמקם. אני יודע שהדיכאון שלי לא יעבור רק, אבל אני
לסרב לתת לזה להשתלט על חיי שוב!