2Sep
שבע עשרה בוחרת מוצרים שאנו חושבים שתאהב ביותר. אנו עשויים להרוויח עמלה מהקישורים בדף זה.
הפרידה הגרועה ביותר בחיי לא הייתה עם בחור - זה היה עם החבר שלי מזה חמש שנים, אחרי שבגדתי באמון שלה.
הזיכרון הכי חי שלי מהשנה האחרונה בתיכון לא רוקד עם החבר שלי מתחת לחופה של לבן ורדים בריקוד החורף או האזנה לשאגת הקהל במהלך מחיאות כפיים לאביב מוּסִיקָלִי. הוא יושב על המדרכה מחוץ למקום פיצה ביום שישי בערב בינואר, מצמיד את הטלפון הסלולרי לאוזני כשהחברה הכי טובה שלי אמרה לי לא לדבר איתה יותר. אֵיִ פַּעַם. ואז היא ניתקה.
ליזה* ואני היינו החברים הכי טובים מאז שנפגשנו במתמטיקה בכיתה ז '. עשיתי תירוץ להתקשר אליה בלילה השני של השיעור כדי לשאול אותה על משימה. השיחה הייתה מהירה אבל עשתה מה שקיוויתי שהיא תעשה: היא הניחה אותי על המכ"ם שלה והפכה אותנו לחברים. מהר עברנו מלומר, "היי, מה קורה?" במסדרון להיות סוג של חברים שקיימו שיחות טלפון מצחקקות אחרי שההורים שלנו הלכו לישון.
ליזה ואני הצטרפנו יחד לקבוצת הוקי השטח, ובין שעות לאימון, ארוחות קבוצות ו בנסיעות באוטובוס בשבת בבוקר למשחקי חוץ, היא הפכה למשהו שמעולם לא היה לי: שיא אמיתי חבר. בילינו אינספור לילות בכתיבת הבדיחות הפנימיות שלנו על כל קירות חדר השינה שלה. (הוריה היו הכי מגניבים.) במהלך הקיץ ביליתי סופי שבוע ארוכים בבית החוף שלה, שם אפינו עוגיות, קפצנו מסלעים לאוקיינוס ונשארנו עד מאוחר בשכיבה על הדשא.
אבל באותו יום שישי בערב כשישבתי ובוכה על המדרכה, זה כמעט הרגיש כאילו הדברים האלה מעולם לא קרו. הסיבה שמעולם לא רצתה לדבר איתי שוב היא כי שפכתי סוד שהיא סיפרה לי על החבר שלה - משהו שהוא סיפר לה בביטחון. האדם שסיפרתי אמר משהו על הסוד לחבר של ליזה. הוא כל כך התעצבן וצעק על ליזה. היא ידעה שאני הנזילה. התנצלתי על כך שהפרתי את האמון שלה, אבל זה לא הספיק. כנראה שהיא העריכה את מערכת היחסים שלה עם החבר שלה יותר מאשר זו שהייתה איתי.
כל כך חרדתי ביום שני שלאחר מכן. הרגשתי שאני צריכה לשנות את כל השגרה שלי רק כדי להימנע ממנה - היכן שישבתי בשיעור מתמטיקה, המסלול שלי לקפיטריה, ומה שעשיתי בלילות שבת. במסיבות הייתי עובר לחדר אחר כשהיא נכנסה. היו לי חברים אחרים - אחלה שהיו שם בשבילי כשבכיתי על הפרידה. הם הרגיעו אותי שאני עדיין חבר טוב ואמרו שזה יתפוצץ. אבל התמיכה שלהם לא שינתה כמה פגעתי. חדר השינה שלי היה מקושט מקיר לקיר עם תמונות של החברים שלי, והתחלתי להוריד את התמונות של ליזה ואותי. היו עשרות חורים. ככל שחלפו השבועות, היינו אומרים במבוכה שלום כשחלפנו אחד ליד השני במסדרון בבית הספר, אבל זה היה זה. זה היה קצת פחות מציק לראות אותה בכל פעם. לאט לאט מילאתי את הנקודות שעל קירות חדר השינה שלי בתמונות של אנשים אחרים.
ליזה ואני מעולם לא המצאנו לגמרי. עד היום אף פרידה שאי פעם הייתה לי עם חבר לא פגעה באותה מידה או השפיעה על חיי באותו אופן. במערכת יחסים רומנטית, אתה יודע שיש אפשרות - ולעתים קרובות מצפה - שזה עלול להסתיים. אבל חברות? היא הייתה אמורה להיות החברה הכי טובה שלי לנצח, לא "החבר הכי טוב שלי עד מחצית השנה האחרונה".
בסופו של דבר היא כתבה לי מכתב הכולל את כל מה שתמיד רציתי לשמוע - התנצלות, סיכוי לפיוס - אבל עד אז היה מאוחר מדי. מערכת היחסים שלנו השתנתה. במבט לאחור על כל החוויה, אולי היינו יכולים להחזיר את החברות שלנו למסלול אם הייתי דוחף איפור מוקדם יותר. (בהחלט למדתי את הערך של סוד.) או שאולי אנשים נועדו רק להיכנס ולצאת מהחיים שלך. עד כמה שהיה קשה לראות אותה הולכת, לעולם לא הייתי מחליף את הזמן שהיה לנו ביחד.
*השם השתנה.
סיפור זה פורסם במקור בגיליון דצמבר/ינואר 2016 של שבע עשרה.למידע נוסף, קח את גיליון מאי שבע עשרה, בדוכני עיתונים עכשיו! אתה יכול גם להירשם לנושא הדיגיטלי פה.
