1Sep
שבע עשרה בוחרת מוצרים שאנו חושבים שתאהב ביותר. אנו עשויים להרוויח עמלה מהקישורים בדף זה.
"תפסיק לפצח את מפרקי הידיים שלך!"
אני לא יכול להתחיל להיזכר כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה במהלך חיי - או כמה פעמים גלגלתי עיניים והמשכתי להיסדק בכל מקרה. זה הרבה פעמים, אני אגיד לך את זה.
מאז ילדותי, אמי - המצטמררת באופן ניכר בכל פעם שאני קופצת בנוכחותה - ניסתה כל מה שהיא יכול לחשוב לגרום לי להפסיק, כולל להתחנן, לצעוק ולאיים עלי עם דלקת מפרקים עתיד. שום דבר מזה לא עבד.
וזו לא רק אמא שלי ששונאת את זה. כנראה שפיצוח בציבור הוא עבירה אכזרית! אין ספור פעמים הייתי בקצה קצה עין צד קשה מצד זרים שנחרדים מהצליל שהפרקי אצבעותי משמיעים כשאני חושב שאף אחד לא שם לב. ואז היה הזמן שבלי לחשוב, סדקתי בראיון עבודה. מבט הגועל על פניו של המראיין אמר לי שלא סביר שאתחיל לעבוד אצלה בזמן הקרוב.
עכשיו, כשהדחף לפצח מציף אותי, אני לפחות חושב שכדאי לי לְנַסוֹת לא לעשות את זה מול אחרים - אבל בואו נהיה כנים: אני בהחלט ממשיך לעשות את זה.
למדתי להתמכר להרגלי הדפוק כשאף אחד לא מקשיב: תוך כדי צפייה בטלוויזיה עם המשפחה, מתחת לשמיכה שמכסה את הברכיים שלי, במהלך חלקים רועשים של הסרט - כמו כשהקהל צוחק או שמשהו מתפוצץ מָסָך. לפעמים אני מזייף שיעול או עיטוש כדי לעמעם את הצלילים שהפרקים והפרקים שלי משמיעים.
ברצינות, זה קורה במשך רוב חיי.
הייתי בן 8 כשהחלטתי להתחיל לפצח את מפרקי הידיים. צפיתי בטלוויזיה עם הבייביסיטר שלי, רובין. היא הייתה בית סטודנטים לחופשת הקיץ, והיא הייתה זו הכי מגניב אדם שפגשתי. נרגענו במיזוג האוויר, התמקמנו בספות גדולות מדי וצפינו במרתונים של "ריב משפחתי" ותוכניות אחרות שאסור היה לי לצפות בהן בבית.
יום אחד אחר הצהריים למדתי את רובין מעבר לחדר, ועשיתי כמיטב יכולתי לחקות את האופן שבו היא נשאה את עצמה, את הבעות הפנים שעשתה ואת צחוק צחוקה. אני רציתי להיות בדיוק כמוה כשגדלתי - אז כשראיתי אותה מסובבת את האצבעות שלה יחד ואנחת בהקלה על הרעש הקופץ שהם עשו, חשבתי שזה מגניב בלתי אפשרי, בדיוק כמוה.
טיפשי, נכון? ובכל זאת, אז התחלתי לפצח את מפרקי הידיים.
אמי, ששנאה את ההרגל החדש שלי, יצאה מיד לקמפיין כדי לגרום לי להפסיק. כמו טיווין טיפוסי, רק גלגלתי אליה את עיניי ושוב סדקתי הכל. "רובין עושה את זה," בכיתי לה, ככה איכשהו הסביר הכל.
בתבונה, אמי השתפרה בכמה מההרגלים הרצויים יותר של רובין בניסיון לגרום לי גם לאסוף אותם. "היא מתיישבת לכן ישר, "הגיבה אמא שלי פעם כשתפסה אותי משתכשכת. "לא היית רוצה שיהיה לך יציבה כמו שלה?"
רציתי להיות כמו רובין מכל הבחינות, אבל כפי שהתברר, אני לא יכול לחקות את היציבה המושלמת שלה. מאוחר יותר גילו הרופאים שאני סובל עקמת קשה, עקמומיות של עמוד השדרה שמנע ממני לשבת ישר. זה גרם לכתפיים שלי להתכווץ כלפי האוזניים שלי וגרם לי להיראות כאילו אני משתכשך גם כשניסיתי נואשות שלא. מומחים טיפלו בה בעזרת סד גב ובסופו של דבר בניתוח בעמוד השדרה שממש יישר אותי.
תארו לעצמכם את ההתרגשות שלי כאשר, לאחר ההחלמה מהניתוח, גיליתי שזו לא רק מפרקי האצבעות שלי שנסדקו יותר - זה היה את כל שלי!
פתאום יכולתי לפצח את הגב, הצוואר, הכתפיים ואפילו עצם החזה שלי! פעולה זו העניקה לי את אותה ההקלה שמצאתי כשסדקתי את מפרקי האצבעות, אך היא הוכפלה כ -100. עברתי מאדם שפיצח את מפרקי האצבע שלי לאדם שנסדק הכל. כל הזמן.
כיום, כנראה שלא יכולתי לעצור את הפיצוח שלי גם אם רציתי. הגוף שלי כל כך רגיל לזה עד שאני מנסה לֹא סדק גורם למפרקים שלי להרגיש נפוחים וכואבים. אני מתענג על השחרור שמגיע עם אותו שטף אוויר בכל הצק, פצפוץ וקופץ של המפרקים שלי. העובדה היא שאני פשוט כמו הִסָדְקוּת.
למרבה המזל, מאז שהתחלתי לראשונה לפני כל השנים האלה, יש מספר מחקרים ביטלה את האמונה שפיצוח מפרק יביא לדלקת מפרקים מוקדמת - או בעיות בריאותיות בכלל. למעשה, אפילו לא אכפת לי. מעולם לא תכננתי להפסיק, אבל זה מסדר את זה. עם התנצלות בפני אמי, אין צצים - טעות, סְתִימָה - אני עכשיו!
