1Sep
שבע עשרה בוחרת מוצרים שאנו חושבים שתאהב ביותר. אנו עשויים להרוויח עמלה מהקישורים בדף זה.
אני שונא לצאת.
אני לא שונא לפגוש אנשים מגניבים, ללכת למקומות מהנים ולקבל ארוחות חינם. זה הכל נהדר! אני פשוט שונא את התהליך של להתעצבן לפגוש מישהו שאתה לא כל כך אוהב או אוהב גַם הַרבֵּה. אני שונא לתהות מה ללבוש, לדאוג איך אני לועס, ולנסות להיראות יפה. נכון, אני מרגיש מספיק בטוח בעצמי, שלרוב אני לא מתאמץ מדי לדייטים-אני חושב אם זה הבחור הנכון, הוא יאהב את האני האמיתי. הכרויות היא לא מסובכת ולחוצה כפי שנראה שאנחנו הבנות מצליחות. זה פשוט שני אנשים שרואים אם הם "מתאימים". עם זאת, אפילו בהגיון זה קיים, אני לא יכול להתאפק לפעמים ...
אז התחברתי לבחור הזה והוא התעניין בי. הסתובבנו כמה פעמים, עם חברים, כשאמר לי שקיבל עבודה מחוץ למדינה שתמשך חודש וחצי. הייתי המום, מן הסתם, מכיוון שכבר התחלתי לתת שמות לילדינו שטרם נולדו. הוא אמר שהוא רוצה להביא לי משהו לפני שהוא עוזב, אז תכננו לו לעצור לידיי למחרת.
לא התאפרתי באותו בוקר ואחר הצהריים כדי שאוכל לתת לעור שלי לנשום. (אסטרטגיה, בנות, אסטרטגיה.) התקלחתי, גילחתי, עשיתי את השיער, השתמשתי בכמות גדולה של קרם גוף וריססתי יותר מדי בושם אחד של בושם פינק סוכר. למרבה המזל, לא הייתה לי עבודה באותו יום, אז פשוט עצלתי על הצפייה
לבסוף, ה"דייט "היה במרחק שעה. עשיתי את האיפור שלי כדי שיהיה לי מספיק זמן להתמקם לפני שהוא יגיע. שמרתי עליו קליל והוספתי אייליינר ברגע האחרון. תכננתי מכנס הרמון, תלבושת קרופ (המתאימה לי לחמוד ולנוח), אבל אז חשבתי שזה נראה כאילו אני מנסה יותר מדי - מה שכן, אבל זה לא יכול להיראות ככה. לקחתי זוג ג'ינס סקיני וחולצת ג'רזי לבנה עם שרוולים בורדו. רציתי ללבוש חולצת ג'רזי לבנה עם שרוולים כחולים כדי להוציא את העיניים שלי, אבל כמובן, היו עליה שאריות מזון. אבוי, שרוולים בורדו זה היה.
התחלתי לקרוא בחדר השינה שלי כמה דקות לפני שהוא אמור להגיע לשם, ואז שמעתי דפיקה בדלת שלי. משום מה התחלתי לרעוד. מלא יוצא רועד. זה לא היה חמוד, זה לא היה מקסים... זה היה פשוט מביך.
פתחתי את הדלת, ושם הוא עמד, נראה נאה ודשדש בצורה הטובה ביותר. מיד מהעטלף, הוא הושיט לי כמה חפצים עטופים, שכמובן שהייתי צריך לקבל... בידיים רועדות. אני רוצה לחשוב שהוא לא שם לב, אבל בוא נהיה אמיתיים, הוא שם לב.
מסתבר שהמתנות שהוא הביא לי היו מתוקות ומתחשבות מאוד: דובון, DVD של מופע שהבעתי בו, וספר על כתיבה עם פתק יפה בכתב יד מבפנים. בפנים צרחתי כמו ילדה קטנה, אבל הצלחתי לשמור על הכמות הקטנה שנשארה לי על ידי אמירה פשוטה, "תודה רבה! זה כל כך מתוק מצידך. "
יחד עם המתנות המתוקות, הנסיך המקסים שלי הביא ארוחת ערב לשנינו. כריך סטייק וצ'יפס שום. ניסיתי לאכול אותו בעדינות ככל שיכולתי, בחרתי נתחי סטייק קטנים ואכלתי אותם כל פעם. אני כל כך קלאסית! אני כמובן (ועם אולי האיפוק העצמי ביותר שידעתי 21 השנים שלי) נמנעתי מהצ'יפס השרוך בשום.
דיברנו כשעה לפני שהוא יצא החוצה והשאיר אותי עם נשיקה על הלחי. דרכתי את עצמי על כף הרגל על כך שלא חבטתי טוב יותר בריסים או חילקתי מספיק מבטים מעצבנים כדי לזכות בנשיקה ראויה. נו טוב, חשבתי, תמיד יש זמן. לאחר מכן דחפתי את צ'יפס השום בפנים בזמן שיא.
שמרנו על קשר די טוב בשבועות הראשונים. סירבתי בעקשנות ליזום קשר, ולכן השארתי זאת אך ורק בידו וניסיתי לשמור על דעתי עסוק בפעילויות אחרות בזמן שצפיתי בטלפון בחשאי בתקווה ששמו יאיר את מָסָך. אני או רומנטיקן חסר תקווה או שפשוט ממש ממש חסר סיכוי.
לפני שידעתי הבחור נכנס במוחי מדי פעם ולא לפי שעה. הייתי שוכח שהוא שלח הודעה ולזכור להגיב כעבור כמה שעות. שמחתי שהמצב כל כך "תחת שליטה".
לבסוף, קרוב לחג המולד, אני מקבל ממנו הודעה לפיה הוא חזר לקליפורניה ורצה לדעת אם אלך איתו למסיבה. אמרתי שאני לא יכול ללכת כי יש לי תוכניות... תוכניות שבהחלט יכולתי לצאת מהן אבל שהייתי יפה נרגש להגיד שיש לי כי הרגשתי שזה נתן לי את הדבר הזה הפלרטטני, החמקמק והבלתי מושג שבחורים אמורים לאהוב. הייתי בטוח שאשמע ממנו כמה ימים לאחר מכן עם עוד הזמנה מרגשת למסיבה.
לא עשיתי.
ועדיין לא. קיבלתי טקסט ארוך של "שנה טובה" אבל זה אמור להספיק? בחייך, אני מעדיף רק עוד צ'יפס שום.*
*האם עלי לקרוא לבלוג הזה "צ'יפס, צ'יפס וכו '"?
שאל אותי משהו - דרמת נערים, סיפורי חברות, באזז מאחורי הקלעים? הודע לי על שאלותיך בתגובות למטה, או צייץ לי @jennettemcurdy והשתמש #17 ג'נט
יותר: בדוק עוד מתוך המדריך השבועי לחיים של ג'נט מק'קארדי!
