התאושש מטראומה-ראמה!

כתבתי בעבר על איך להכיר חבר'ה ולדבר איתם כרגיל, אבל רגעים מביכים הם עדיין בלתי נמנעים. בדרך כלל אני לא נבוך מסביב לחבר'ה, אבל יש כמה שאני נבהל מהם לגמרי. בתיכון, התלהבתי מאוד ממישהו - נקרא לו תומאס - שבמקרה היה מבוגר ממני ואפילו לא נראה שהוא יודע שאני קיים. היה לי בסדר עם המצב הזה, אבל כשסיימנו באותו שיעור מדעים באותה מכללה, ניסיתי למצוא דרכים לדבר איתו. זה היה קשה, כי הוא תמיד מיהר לצאת ברגע שהשיעור הסתיים כדי לעבור את הקמפוס.

יום אחד מצאתי את עצמי עוזב את השיעור במקביל לתומס, אז התחלנו ללכת יחד. חבר שלי ניגש אלינו והתחיל לשוחח, לפני שאמר בקול רם, "איזבל, יש לך שיעור בערך חמש דקות בכיוון ההפוך. למה אתה הולך בדרך הזאת? "רציתי להרוג את החבר שלי בגלל שגרם לי להיראות כמו חוקר למחצה, ופשוט מילמלתי משהו מביך לפני שנכנסתי לתוך ימין כיוון.

הבזק קדימה כעבור שנתיים, ונראה שיש קצת היפוך תפקידים. כשתומס ואני התייצבנו באותה מסיבה, הייתי עסוק בפינה של כמה בחורים שממש לא מעניינים אותי. שותפי לדירה ואני חיפשנו דרך מילוט כשתומאס ניגש לחבק אותי. גלגלתי עיניים ולחשתי, "תודה

לכן הרבה בשביל להציל אותי מהחבר'ה האלה. הם ממש מעצבנים. "הוא הביט והלך וצחק. "אלה החברים שלי, בעצם!" אופס. רגל בפה. הרגשתי גס רוח והייתי די נבוך. התנצלתי בזמן שחברתי לדירה צחקה לידי בהיסטריה.

חשבתי שהרסתי דברים לתמיד, אבל פשוט שיניתי את הנושא בחיפזון וניסיתי לפצות על זה. אני מניח שהוא לא נעלב מדי, כי דיברנו פה ושם בשבועות האחרונים! הבנתי שלפעמים, אנחנו חושבים שמשהו מביך יותר ממה שהוא באמת. ההחלמה הטובה ביותר היא רק לחוש הומור ולא להתייחס לדברים יותר מדי ברצינות.

איזבל :)

איזבל כותבת בלוגים בנושא היכרויות בכל יום חמישי עבור שבע עשרה. קרא את הערך האחרון שלה פה!