אני לובש תפוז לחברי לכיתה בפארקלנד שמעולם לא הגיעו לתואר

מעולם לא דמיינתי שאלימות נשק תגיע לקהילה שלי, או שהתיכון שלי יהפוך להאשטאג.

החיבור הבא מזכיר נושאים הנוגעים לאלימות נשק, ירי המוני, טראומה ובריאות הנפש. אנא קראו לפי שיקול דעתכם.

ב -14 בפברואר 2018, חיי השתנו כאשר שבעה עשר תלמידים ומורים נהרגו בפעולה מחרידה (וניתנת למניעה) של אלימות בנשק בבית הספר התיכון מרג'ורי סטונמן דאגלס בפארקלנד, פלורידה. לאחר הירי, חברי לכיתה ואני הלכנו ללוויות יותר בשבוע אחד ממה שחלק מהמבוגרים מגיעים אליהם בחיים. מעולם לא דמיינתי שאלימות נשק תגיע לקהילה שלי, או שהתיכון שלי יהפוך להאשטאג.

חשבנו שהטרגדיה של בית הספר שלנו תהיה האחרונה. הרמנו את קולנו, נפגשנו עם נבחרי הציבור שלנו ו צעדו על חיינו. ובזמן שחלף התקדמנו. נלחמנו על כך שמדינות אדומות, כחולות וסגולות ברחבי המדינה יעבירו חוקי נשק בעלי שכל, כולל חוקי דגל אדום וחוקי בדיקת רקע שמונעים מאקדחים להגיע לידיים הלא נכונות. אולם שלוש שנים לאחר מכן, המאבק נמשך.

של אמריקה

כצעירים, כולנו מכירים יותר מדי איך נראית אלימות בנשק. הסטטיסטיקה מדהימה. על פי נתונים סטטיסטיים שנאספו על ידי כל עיר, כלי נשק הם סיבת המוות העיקרית לילדים ובני נוער אמריקאים. למעשה, תשעה ילדים ובני נוער נורים ונהרגים מדי יום ועוד 42 ירו ונפצעים. ילדים שחורים ובני נוער כן סיכוי גבוה פי 14 מילדים לבנים ובני נוער בני אותו גיל למות ברצח נשק. יותר ממאה ילדים ובני נוער מתים מירי לא מכוון מדי שנה. התאבדות בנשק בקרב צעירים יש גדל ב -42% בעשור האחרון.

האיום באלימות בנשק השפיע כמעט על כל ילד ובני נוער במדינה זו, כאשר תרגילים יורים פעילים קשרו את דורנו. על פי א מחקר שנערך על ידי האיגוד הפסיכולוגי האמריקאי בשנת 2018, 75% מתלמידי התיכון בגילאי 15 עד 17 ציינו ירי המוני כמקור עיקרי ללחץ. אף אחד לא צריך לגדול מודאג שהם לא יחזרו הביתה בסוף היום.

אלימות בנשק היא סיפור אמריקאי ייחודי. ארצות הברית היא המדינה המפותחת היחידה בעולם שבה זה ממשיך לקרות שוב ושוב. למעשה, המגיפה רק העצימה את משבר האלימות בנשק במדינה. בשנת 2020, מספר ההרוגים מאלימות נשק עלה על 40,000 - השיעור הגבוה ביותר של מקרי מוות בנשק מזה שני עשורים. ככל שמכירות הנשק עלו ל רמות שיא במהלך מגיפת נגיף הקורונה, התקבלו דיווחים על שיחות מוגברות למוקדי אלימות במשפחה, עלייה באלימות האקדח בעיר, וירי לא מכוון בהרבה. כשאנחנו מתאוששים מהמגיפה, אין זה אומר שיריות יתחדשו במקומות שבהם עלינו להרגיש בטוחים. הגענו רחוק במאבקנו לשלוט במגיפה. אנחנו יכולים וחייבים לעשות את אותו הדבר כדי למנוע אלימות בנשק.

יש לנו הזדמנות לשכתב את סיפורה של אמריקה ולהפוך את המדינה לבטוחה יותר עבור כל משפחה. ככל שאלימות הנשק גדלה, כך גם התנועה לעצור אותה. אנו ממשיכים לחנך, לארגן, לתמוך ולהתגייס לקהילות בטוחות יותר. ואל תטעו, אנחנו ננצח.

יום שישי, 4 ביוני, הוא יום המודעות הלאומי לאלימות באקדח ותחילת סוף השבוע של Wear Orange. תלבש כתום מוקדש להוקרת חייהם של אנשים בארצות הברית שנפגעו מאלימות נשק. אמריקאים ברחבי המדינה ילבשו כתום כדי לכבד את אלה שנלקחו ונפצעו מאלימות נשק וכדי לקרוא לסיום המשבר הזה.

אני לובש כתום השנה כך שאף סטודנט לא יצטרך לחשוש לחייהם בזמן שהם מקבלים השכלה במדינה שלנו. אני לובש כתום כך שפתיחה מחודשת של המדינה שלנו לא אומרת שיותר קהילות יהפכו להאשטאגים. ואני לובש כתום עבור 17 חברי לכיתה ומורים וקורבנות של אלימות בנשק שאינם יכולים להרים את קולם במאבק הזה.

כשאני מסיים את שנת הלימודים הראשונה שלי, אני חושב הרבה על חברי לכיתה שמעולם לא הגיעו לתואר. לכבודם, אלפי מתנדבי פעולות סטודנט שדורשים פעולות כמוני נדרשו לפעולה ונקראו למאבק זה המגדיר את דורנו. אני מקווה שתצטרף אלינו בלבישת כתום כדי להפנות את תשומת הלב למגיפת האלימות בנשק של האומה שלנו. אנחנו יכולים להפוך את המדינה בטוחה לכולם. אני יודע שאנחנו עומדים על סף שינויי הדורות בנושא אלימות בנשק. ואני לא אוותר כי אני אחד מבני המזל שעדיין נמצאים כאן כדי להילחם בקרב הזה.

סארי קאופמן שרדה את הירי ההמוני בתיכון מרג'ורי סטונמן דאגלס. שרי הוא מתנדב עם סטודנטים לדרישת פעולה וחבר לשעבר במועצה המייעצת לפעולות סטודנטים.