למה אני לובשת תפוז ב -1 ביוני כדי למחות על אלימות באקדח ולמה כדאי לך

בכל פעם שפוליטיקאי מזכיר את שיקגו, אנחנו יודעים שהם מתכוונים. הם משתמשים בשם העיר שלי כקוד של "מקום עם הרבה אלימות בנשק".

אבל יש סיפור אחר שהנרטיבים האלה ממשיכים לפספס - סיפורם של הצעירים השחורים והלטינים בני נוער כמוני עובדים על מנת להוות את התשתית לאקטיביזם המדהים שאנו רואים כעת בפלורידה וברחביו מדינה.

נכון שאלימות נשק תמיד קיימת כאן. כשגדלתי בשיקגו, מתו שני דודים בגלל אלימות באקדחים הקשורים לכנופיות. כשהייתי בן שמונה, אבי נורה ונהרג. כמו הניצולים מהירי בבית הספר האחרון בסנטה פה, טקסס, אני יודע עד כמה אלימות טראומטית יכולה להיות.

כרגע אינספור סטודנטים ברחבי הארץ הולכים לנשף ולסיום בלי הורים, קרובי משפחה, חברים וחברים לכיתה שנלקחו באלימות נשק - בלי האנשים שצריכים להיות שם כדי לחגוג את אלה אבני דרך. כמוני, הם שבורים את הלב. כמוני, הם כועסים.

אך איננו יכולים לאפשר לכעסנו להותיר אותנו משותקים. אנו חייבים למי שנהרג, ולסטודנטים עם יקיריהם נלקחו, לקום ולומר שדי.

זו הסיבה שב -1 ביוני, יום המודעות הלאומי לאלימות באקדח, אלבש תפוז לכבוד

96 חיים כל יום במדינה הזו נגזר באלימות נשק, ואני קורא לכולכם להצטרף אלי בכך.

משמעות הרצח של אבי פירושה שהבחירה היחידה שלי הייתה להתבטא - וחוסר מעש של מנהיגינו שהעלים עין מאלימות נשק בקהילותינו הניבו את כעסתי. במשך רוב חיי הרגשתי שאנשים רבים מדי מסתפקים בדברים. הם ראו באלימות נשק בשיקגו רק חלק מהחיים.

ידעתי שאני לא בסדר עם הסטטוס קוו. הייתי חייב להיות חלק מהפתרון לסיום האלימות בנשק. עם זאת בחשבון, הצטרפתי לוחמי שלום, קבוצת תלמידים בבית הספר שלי הפועלים לסיום האלימות בנשק ולתמוך בחברינו לכיתה הנאבקים להתמודד עם בני המשפחה והחברים שנהרגו מאלימות נשק.

זה אולי לא יקבל סיקור חדשותי כל כך, אבל אלימות בנשק משפיע באופן לא פרופורציונלי קהילות צבעוניות שחיות בערים. עבור לוחמי השלום, לא מדובר רק בבטיחות בית הספר - מדובר באלימות מסביבנו. האלימות ברחובות, כמו גם האלימות בבתים של אנשים.

לכן, אנו נלחמים על הגדלת המימון והתמיכה במשאבי בריאות הנפש, בתי ספר ומשרות. אנו יודעים מניסיוננו החיים כי הפסקת האלימות בנשק פירושה לשים צעירים במקום הראשון.

במילים פשוטות, זכויות הנשק לא צריכות לנצח את חייהם של צעירים או של משפחותינו.

מאז הירי במרג'ורי סטונמן דאגלס בפארקלנד, פלורידה, הצטרפו תלמידים בתיכון שלי יד עם מנהיגי סטודנטים מרחבי הארץ כדי לדרוש להפוך את בטיחות הקהילות שלנו לצמרת עדיפות. אָנוּ צעדו על חיינו בוושינגטון הבירה, באביב הקרוב. בעיירות קטנות בטקסס ובערים גדולות כמו שיקגו, אנחנו יצא מהכיתות שלנו בגל אקטיביזם סטודנטים חסר תקדים.

בשיקגו, פעולות אלה הן חלק מתרבות האקטיביזם שרבים מאתנו היו חלק ממנה מאז שהיינו ילדים קטנים.

קמפיין Wear Orange עצמו התחיל ממש כאן בעיר הולדתי שיקגו. כתום היה הצבע האדיה פנדלוןחבריה לבשו לאחר שנורתה ונהרגה בגיל 15 - שבוע בלבד לאחר שהופיעה במצעד הפתיחה השני של הנשיא אובמה.

קמפיין Wear Orange מזכיר לנו שיש יותר מדי סיפורים כמו של הדייה בערים כמו שיקגו, בולטימור וניו אורלינס. יותר מדי צעירים וצעירות נהרגים לפני שהם יכולים לעבור על במה בשביל תעודת בגרות או ללכת לשיעור הנהיגה הראשון שלהם.

מגיע לנו יותר מזה. לאבא שלי הגיע יותר, וכך גם לדודים שלי ולהדיה וכל כך הרבה אחרים ששמם לעולם לא יידע. ב -1 ביוני, הצטרף אליי ללבוש כתום ואמר לעולם לא עוד לאלימות נשק חסרת טעם, לקהילות שנפגעו לטראומה ול"מה אם "של חיים צעירים גוזרים מוקדם מדי.

אריאנה וויליאמס היא דוגלת במניעת אלימות בנשק משיקגו, אילינוי.