ג'קלין קורין על מדוע היא ארגנה את מצעד חיינו נגד מחאה נגד אלימות בנשק ו- NRA

ג'קלין קורין היא ניצולה של ירי בבית הספר שהתרחש בתיכון מרג'ורי סטונמן דאגלס בפארקלנד, פלורידה. ביום הטרגדיה עצרה ג'קלין ליד הבניין הטרי בערך 15 דקות לפני הירי החלה להוריד כמה ציפורנים ליום האהבה (אחת מהאחריות שלה כחלק מהתלמידה מֶמְשָׁלָה). לאחר שעשתה סיבובים, עזבה את הבניין וביקרה בכיתה אחרת, שם הייתה נעולה כשעתיים. כאשר הצליחה לבסוף להימלט, ג'קלין רצה מבית הספר כשהיא ידיה באוויר כשהמשטרה כיוונה את התלמידים לאזור בטיחות.

ג'קלין גדלה עם רבים מהם תלמידי סטונמן דאגלס. היא הייתה בעבר בצוות תחרות עם קורבן בן 14 חיימה גוטטנברג. הירי הותיר אותה בהלם, מרגישה עצובה ומפוחדת, אך היא גם עוררה בה השראה לפעולה. היא הצטרפה בכפייה עם סטודנטים אחרים כמו אמה גונזלס וקמרון קסקי להתחיל קמפיין מדיה חברתית סביב ההאשטאג #לעולם לא עוד יביא לנראות מוגברת לאלימות נשק. היא גם עזרה בארגון ה מרץ לחיינו, עצרת נגד אקדחים המתקיימת בוושינגטון הבירה ובכל רחבי הארץ ב -24 במרץ 2018. הנה הסיפור של ג'קלין ...

לפני 14 בפברואר 2018 ביליתי את ימי שיעורי הריקוד, צפיתי בנטפליקס במיטה עם הכלב שלי ולמדתי (כמובן). התוויות החשובות ביותר שלי כללו "אחות", "יועצת מחנה", "בלרינה" ו"נשיא כיתת ג'וניור סטונמן דאגלס ".

אבל מציאות זו השתנתה במהירות בימים שלאחר הירי הטרגי בבית הספר שלי שהותיר 17 קורבנות בעקבותיו. מרגישים עצובים ולא בטוחים מה לעשות הלאה, כמה ניצולים ואני היינו נפגשים בבית ידידנו (וסטודנט) קמרון [קסקי] כדי לדבר על איך נוכל לעצור את היריות האלה לתמיד.

הפגישה הראשונה שלנו הייתה קטנה - היו קומץ אנשים ששכבו בסלון של קמרון ונסו להבין את הצעדים הבאים (אם היו כאלה). אבל בכל מפגש, היינו מזמינים עוד כמה סטודנטים להצטרף אלינו, עד שהיו לנו כעשרים איש בפגישות שלנו. וכאן נולד הרעיון למארס לחיינו. מאותו רגע (כשהתוויות לשעבר מתאדות במהירות), ידעתי מהו הלייבל החדש שלי, וזה "אקטיביסט".

בעולם אידיאלי, היה צריך לטפל בתדירות הירי ההמוני בארצנו ברגע שהתחילו היריות. פוליטיקאים צריך עלו אחרי קולומביין, אחרי סנדי הוק, אחרי וירג'יניה טק, אחרי דופק, אחרי לאס וגאס... הרשימה נמשכת ונמשכת. במקום זאת, נבחרי הציבור שלנו נשבו ואפשרו לרשימה להתארך תוך שהם מקבלים תרומות במזומן מהאיגוד הלאומי לרובה, הארגון הדוגל בזכויות נשק.

פארקלנד הפכה למרכז הסוגייה הארוכה של אלימות נשק לאחר הטבח. המאוד הקשיב. התחלתי לתמוך באנשי הקהילה שלי ובקורבנות שאיבדנו. אבל ככל שהזמן התקדם, הבנתי שאני וחברי לכיתה צריכים להילחם, לא רק בשבילנו, אלא בשביל אלה שחווים אלימות בנשק על כֹּל רָמָה. נפגשנו עם קורבנות אחרים של אלימות בנשק ואנו קראנו המון סיפורים אישיים ברשת. היו לנו כמה חברים ב- לוחמי השלום של שיקגו ניגשנו לביתה של אמה [גונזלס] ופשוט הסתובבנו ודיברנו - למרות שחווינו חוויות חיים כל כך שונות, היה לנו כל כך קל להתאחד. עמדנו בהלם כשצפינו בכל כך הרבה ציוצים ותומכים תומכים שהופכים לגופים של ממש כאשר אלפי סטודנטים ברחבי הארץ השתתפו בהרחקת הסטודנטים ב -14 במרץ. אז באמת הבנו שזהו שלב משותף - אנחנו נותנים לאנשים שצריכים להתמודד עם זה כל יום את ההזדמנות להישמע ולהביא לשינוי.

ולא בזבזנו זמן בניסיון לגרום לשינוי לקרות. לעיר שלי הייתה כעת פלטפורמה לדבר בשם האנשים שכבר מזמן שותקו, ויחד אנחנו השתמשנו בקולותינו - בראיונות, בקמפיינים ברשתות החברתיות ובבתי העירייה - במאבקנו ליצור הֶבדֵל. והתחלנו לתכנן את הצעדה שלנו בוושינגטון הבירה.

תכנון הצעדה לחיינו היה קשה מכיוון שניסינו לאזן בין בית הספר להופעות בעיתונות, פגישות תכנון ועוד. בכל פעם שהייתי מוסחת מהשלבים הבאים במהלך השיחות שלנו, הייתי זוכר את 17 האנשים שאני נלחם עבורם ושדחפו אותי קדימה. אנו מעריכים מאוד את התמיכה שקיבלנו מכמה מבוגרים מוסמכים מאוד - הם היו בעלי בריתנו לאורך כל זה. אבל בסופו של יום, זו הצעדה שלנו והשקענו כל כך הרבה זמן ואנרגיה בהפיכתה לחיים.

החודשים האחרונים היו כמו קורס התרסקות בפוליטיקה. בתיכון שלי הממשלה היא מעמד בכיר ואני כרגע צעיר. זה אומר שבפעם האחרונה שלמדתי בכיתה ממשלתית, הייתי בכיתה ז '. כדי להתעדכן בכל מה שקורה סביבי, ביליתי את השבועות האחרונים בקריאת כל מה שיכולתי שקשור לפוליטיקה. ההיכרות עם פוליטיקאים פנים אל פנים לימדה אותי יותר מכל ספר היסטוריה שאי פעם יכול.

מעולם לא חשבתי שזה יקרה לי, בהתחשב בעובדה שפארקלנד היא עיר בטוחה למדי. אבל הנה אני, קורא לכם לזכור שזה יכול לקרות בְּכָל מָקוֹם, כל עוד חוקי הנשק נשארים חלשים כפי שהם.

המחזור הבלתי נגמר לכאורה נחשב ל"בלתי נמנע "במוחם של האמריקאים, וחוסר אונים למד איפשר למגיפה הזו לצאת מכלל שליטה. לאחר כל ירי, האזרחים יכולים להרגיש חסרי תקווה כשהם יושבים בסלון שלהם, צופים בכותרות של אַחֵר הבזק ירי המוני על פני המסכים שלהם. אנשים שולחים מחשבות ותפילות לעתים קרובות, אך בסופו של דבר מתנערים מהם מתוך אמונה נחרצת כי אין מה לעשות כדי למנוע את הטרגדיה הזו.

זה חשוב לך לא פחות הַצבָּעָה. כן אתה. גם אם אתה עדיין לא בגיל, אנא הרשמה מראש. הצבעה היא הדרך הפשוטה ביותר שבה אתה יכול להפוך לגיבור על. על ידי סימון תיבה תוכל להציל חיים ולמנוע מפוליטיקאי אנוכי להישאר בתפקידו.

לעולם לא לחיות את חייך מתוך הרעיון שאתה רק אדם אחד והקול שלך לא משנה. קול אחד יכול לעשות הבדל עצום, יש כוח במספרים, וזה מה שעוסק במצעד לחיינו. צעירים ישנו את העולם (בקרוב), כך שכאשר אנחנו המבוגרים, הילדים שלנו יכולים לגדול בעולם שבו הם מרגישים בטוחים וללא דאגות.

לקראת הצעדה אני מרגיש נרגש, אבל גם קצת עצבני. אני פשוט לא יכול לחכות לראות כמה אנשים מתכנסים כתוצאה מכמה שיחות לילה מאוחרות שניהלנו בסלון קטן. אני עומד לנאום, אבל למען האמת, לא כתבתי אותו. לאף אחד מאיתנו אין. אני מצפה לשבת ולכתוב - הדבר המצחיק הוא שזה לא מרגיש כמו שיעורי בית.

אנא צעד איתנו בוושינגטון הבירה או בקהילה הקרובה אליך. לא משנה היכן אתה נמצא, קולך יכול להישמע ב -24 במרץ 2018. כשמיליוני אנשים נלחמים על אותו מטרה, המסר שלנו לעולם לא ייעלם.

למידע נוסף על מרץ לחיינו, עבור פה.