סיפור ההתאוששות שלי מהפרעות אכילה

הייתי בן 13 כשאבא שלי התחיל לתת לי טיפים לדיאטה. כשהייתי מגיע לשניות, הוא היה מזכיר לי להתאמן. כשאני אוכל ממתקים, הוא היה מזהיר אותי שהתחלתי להשמין בכל רגע.

הייתי בן 14 כשזרקתי את עצמי למשימה בשיעורי בריאות כדי לעקוב אחר צריכת הקלוריות שלי. אבא שלי היה גאה בי. עמיתי גם החמיאו לי כשהרזתי, למרות שלא סבלתי מעודף משקל.

אני לא הייתי האנורקסית שכנראה קראת עליה. כמעט ולא דילגתי על ארוחות, לפחות לא בהתחלה. אכלתי בדרך שרוב האנשים היו מברכים: דגני בוקר ויוגורט לארוחת הבוקר, סלטים וכריכים לארוחת צהריים, מה שההורים שלי הכינו לארוחת ערב. ובכל זאת הלכתי לישון מרעב, צנחתי למשקל לא בריא ואיבדתי את המחזור.

כשאבי הביע דאגה שאולי יש לי הפרעת אכילה, חשבתי שזה מצחיק - ודי צבוע. השולחנות התהפכו, והוא כעס עליי שסירבתי לקינוחים ושניות. משרת אותו נכון, חשבתי. (בתור נעליים ידועות לשמצה, זה היה מעשה המרד שלי בגיל ההתבגרות).

בגיל 15, אחרי שהורדתי בערך 20 ק"ג, ההורים שלי החלו לקחת אותי למומחה להפרעות אכילה, עקבו אחר המשקל שלי ועקבו אחר הארוחות שלי בכל פעם שאפשר "לגרום" לי לאכול יותר. במציאות, לא היו השלכות ברורות לאי אכילת מה שאמרו לי, אבל ראיתי בפיקוח הזה תירוץ להיכנע סוף סוף לרעב.

אבל לא יכולתי. חוויתי אשמה משתקת בכל פעם שאכלתי יותר ממה שנראה לי הכרחי. ומכיוון שנדבקתי כקורבן להפרעות אכילה, לא רק למי שצופה במשקל שלי, שום טריק לירידה במשקל לא נראה מעבר לי. הטכניקות שלי הסלימו לדלג על ארוחות ולגרום לעצמי להקיא.

הייתי בן 17 כשהורי שלחו אותי לתכנית יום בבית חולים לצורך טיפול וארוחות בפיקוח. המקרה של כל האחרים נראה חמור יותר משלי, והרגשתי צורך להוכיח את קורבנותי כעת מכיוון שחלק מהזהות שלי היא ששלטה בחיי. אז, ירדתי יותר במשקל במהלך החודשים שאחרי התוכנית, והוריי שלחו אותי למרכז טיפולי למגורים.

בלית ברירה אלא לאכול את הארוחות שהוגשו לי או להישאר שם ללא הגבלת זמן, הבנתי שיש לי רק שתי אפשרויות גם בתוכנית הרחבה יותר: לקבל עדיף לצמיתות או להמשיך בגלגל האוגר הזה שמסתובב ללא הגבלת זמן מתוך תוכניות הטיפול והחיים שרק הובילו ליותר טיפול תוכניות. אני יכול להמשיך לשאוף לרדת במשקל כדי להפוך את עצמי למקובל, או שאוכל לאמץ את הרעיון הזר להחריד שמגיע לי לקבל אותו ללא תנאי.

ההחלטה הזו לא הייתה קלה, אבל התמודדתי עם הפחדים שלי לצד נשים אחרות שכולן טיפחו את האמונה שמגיעה לנו אהבה בכל משקל. דיברנו על לא אוכל אלא על חוסר הביטחון הבסיסי שכולנו יכולים להתייחס אליו, שיתפנו את זה מחשבות שהורסות את עצמן כדי לנעול אותן בניצן, ונתנו זו לזו את התמיכה שלא קיבלנו בְּמָקוֹם אַחֵר. בסופו של דבר, הפנמנו את התמיכה הזו כדי להעניק לעצמנו. כבר לא הייתי במאבק הזה לבד, וראיתי שאפשר להתגבר אפילו על החוויות הכי גהינום.

החברים שהכרתי במרכז הטיפול ראו בי הרבה יותר מאשר קורבן להפרעות אכילה - כמישהו, במקום לאבד את זהותי, יפרח רק לאחר שהחלמתי. כשהתכוננתי להתחיל במכללה, הייתה לי יותר מדי התרגשות בחיי מכדי להסתכן בהפסד. ההתרגשות הזו לא שככה מאז.

מעולם לא הייתי ילד הפוסטר לאנורקסיה, ואני לא ילד הפוסטר להחלמה. מעולם לא הייתה לי שום גילוי שאני יפה או מושלם. אני צוחק שאני פשוט עסוק מכדי לדאוג למשקל שלי בשבע השנים האחרונות.

אני תמיד יכול להתקיים במצב בין הפרעת אכילה לבין דימוי גוף נהדר - כי אני עדיין לא מרגיש יפה או מושלם. ההבדל הוא, שאני יודע עכשיו שמגיעה לי אהבה וקבלה בין אם אני יפה, מושלם או מחלים לגמרי.

עקוב אחר שבע עשרה אינסטגרם!