איך זה לבלות את השנה הבוגרת שלך בתיכון בכלא

מאז שהייתי ילד, אהבתי מאוד את בית הספר. תמיד הייתי ממש טוב בזה. מכל האחיות שלי - יש לי ארבע - תמיד הייתי מניעת העל. אהבתי הכל בבית הספר: אהבתי את החברים שלי, אהבתי את המורים שלי וקיבלתי ציונים טובים. כשהייתי תלמיד שנה ראשונה בתיכון, לקחתי על עצמי כל מה שיכולתי - הייתי במשחק, הייתי בכדורגל, עשיתי ספורט, הייתי ב- DECA, לקחתי כמה שיעורי IB ככל שיכולתי והיה לי הרבה של חברים. השנה השנייה הייתה טובה לא פחות. נשארתי במשחק - מאז שהייתי בן 7 רציתי להיות שחקנית - והייתי התפקיד הראשי של השנה השנייה במחזה. גם תחילת השנה הצעירה הייתה מדהימה, אבל באמצע פגשתי כמה חברים שההורים שלי לא ממש אהבו. והחברים האלה בסופו של דבר שכנעו אותי לגנוב, וכמו אידיוט, כן.

למרות שהחברים האלה היו מעורבים, לקחתי את הראפ בשביל זה ובתום השנה הצעירה גורשתי מהתיכון. מכיוון שמעולם לא נתקלתי בבעיה משפטית, הם לא לקחו אותי לכלא, אבל הוציאו אותי למעצר בית.

לא היה לי זמן פנוי. בית הספר היה בשבילי הכל כך שהייתי במעצר בית, ראיתי את כל האחיות שלי הולכות לעבודה שלהן והולכות בבית הספר, זה היה מדכא, הרגשתי כל כך מדוכא שננעלתי בבית 24/7 ולא יכולתי לעשות זאת כל דבר. תאריכי בית המשפט מפריעים חודשים וחודשים ואין סיכוי שאני אצא ככה ממעצר בית. אז פחות או יותר כל הקיץ שלי בשנה שעברה, ציפיתי קדימה, תאריך בית המשפט עד מועד בית המשפט.

הייתי כל כך בדיכאון שניתקתי את הצמיד. ידעתי שיש לי בית משפט ב -30 ביולי, אז ניתקתי את הצמיד מ -1 ביולי. לא חשבתי שזו עסקה כה גדולה. לא חשבתי שהם ייקחו כלא בן 17 לכלא. בסופו של דבר הגעתי לבית המשפט ב -30 ביולי, ועורך הדין שלי הסביר לשופט שאני בדיכאון, שאני עובר שלב בחיי שבו אני לא מצליח לחבר אותו. השופט אמר שהוא מבין, והוא החזיר לי אותו למעצר בית 24/7. 11 בספטמבר היה יום ההולדת שלי, כך שתוכלו לדמיין כמה מפתה היה לצאת מהבית שוב. ואני עשיתי. מכיוון שתאריכי בתי המשפט שלי היו כה רחוקים זה מזה, זה היה כאילו היו לי לפחות חודשיים לחיות קצת לפני שאחזור לצרות. אז הסתובבתי עם החברים שלי, יצאתי לאכול, הלכתי לקניות, הכל עם הצמיד.

כמה שבועות אחרי יום ההולדת שלי, נהגתי ועצרתי. מנהל התיק שלי הזהיר אותי לא לעזוב את הבית שלי שוב, ובסופו של דבר דיווח עליי, כך שנכנס למערכת שהערבות קפצתי והוצא צו למעצר. כל מקום שאליו הגעתי מאוגוסט עד אוקטובר נמדד ונחשב כקפיצת ערבות. אז בתוך פרק הזמן הזה של שלושה חודשים, הלכתי ל -20 מקומות שונים, בין אם זה היה לחנות, לבית של חבר שלי, בחוץ לאכול או מעבר לרחוב, הם גבו ממני כל מקום. אז נכנסתי לכלא, והערבות שלי הייתה 10,000 $. אמי ומשפחתי השתגעו, אבל עורך הדין שלי הזכיר להם שהשופט נתן לי הרבה סיכויים והם צריכים להתייחס לזה ברצינות. לא יכולתי לגרום למשפחתי לשלם 10,000 $, במיוחד בגלל שאמא שלי צריכה לדאוג לאחיות שלי. אז עורך הדין שלי אמר לי לחכות. כמעט תמיד הייתי הצעיר ביותר בכלא. כולם בכלא באו מהכלא כדי לקבל גזר דין או כדי לסיים דברים אחרים בבית משפט. אז הייתי רואה את כל הפרצופים החדשים האלה, אנשים נכנסים, אנשים מתחברים. לא היה לי מושג מתי אני עלול לצאת. זה יהיה או כשנקבע תאריך בית המשפט שלי, או אם הייתי מסודר. שלושת החודשים הראשונים לא היו בלתי נסבלים. המשפחה שלי באה לבקר אותי, אז עדיין לא הייתי בגעגועים. הייתי כמו, אוקיי, אני אסיים בקרוב, אני רק צריך לחכות לתאריכים שלי בבית המשפט. אבל לקראת סוף שלושת החודשים האלה הרגשתי שאני משתגעת.

להיות שם לבד זה מפחיד. אתה מתעורר כל יום בתא, ויש 2 טלפונים ל -24 אנשים. ואתה חייב לחלוק את המקלחות. אני לא מרגיש לא בנוח עם הגוף שלי, אבל עבור חלק זה יכול להיות ממש מפחיד. אני זוכר שהובאה נערה שבעצם הייתה צעירה ממני והיא נבהלה. אמרתי לה שזה משתפר, אבל היא הסתיימה לאחר כשבוע.

אחרי שלושה חודשים בכלא, הגיע אלי מורה ממחוז בית הספר שהייתי חלק ממנו והסבירה לי שהם ראו שהייתי תלמיד ממש טוב וזה יהיה ממש מצער אם הייתי נותן לזה ללכת בזבוז. מכיוון שבית הספר היה הכל בשבילי, ניצלתי את ההזדמנות לסיים את בית הספר התיכון שלי בכלא. היו לי שבעה שיעורים לסיום, אבל הניסיון להישאר ממוקד בשיעורי הבית מבלי שהייתי יכול לבקש עזרה ועם כל דבר בראש לא היה קל. יש כל מיני דרמות בכלא עם אנשים אחרים ומה שהם עוברים, ואין פרטיות. אם מישהו מתווכח, אתה לא יכול להגיד לו לשתוק - כולנו חיים יחד. ניסיתי בעיקר להכין את שיעורי הבית בלילה כשכולם ישנים, אבל אז היה קשה לישון במהלך היום כי כולם רצו ליהנות ולראות טלוויזיה. יש הרבה אנשים שיפנו את ההזדמנות לסיים את התיכון בכלא, וחושבים שאין להם עתיד לפניהם בגלל הצרות שאליהם נקלעו. אבל לא רציתי לחזור לתיכון כשיצאתי. אז סיימתי הכל ולמעשה סיימתי את לימודי בינואר. אחותי הקטנה תמיד הרימה אלי את מבטי, אז הייתי צריך להראות שלמרות שאני במצב רע, אני יכול להתגבר על זה ולתת דוגמא טובה.

לבסוף יצאתי בסביבות מרץ בהפחתת אגרות חוב. ממש צפיתי בשלג בא והולך. אמרתי "ליל כל הקדושים שמח", "חג ההודיה שמח", "יום הולדת שמח" לאמא שלי, "חג שמח" ו"שנה טובה "בכל הטלפון מהכלא. אבל בזמן שהייתי שם שמעתי את אותה עצה מאנשים שהיו בכלא במשך רוב חייהם ורק יוצאים החוצה: אל תחזור, זה לא שווה את זה. כשיצאתי, שוב הייתי במעצר בית, כך שלא הספקתי ללכת לנשף או לעבור על הבמה בסיום הלימודים. בהחלט היה מאכזב לראות את כל החברים שלי בפייסבוק ובסנאפצ'ט בנשף הנשף עם כל השמלות שלהם ובאוטובוס המסיבות. תמיד ציפיתי ללכת לנשף. ועם סיום הלימודים עברתי נקודה בה הייתי כל עוד קיבלתי את התעודה שזה מה שחשוב, אני לא צריך לעבור את הבמה. אבל עמוק בפנים ממש רציתי ללכת לסיום הלימודים שלי. הדרך היחידה שבה אוכל לחוות את מעבר הבמה היא סיום לימודי הקולג ', שאני בהחלט מתכוון לעשות כדי ללמוד משחק, רפואת שיניים או הרדמה.

אני באמת רוצה לעודד אנשים לא לוותר כשאתה מרגיש שזה סוף העולם. כל דבר קורה מסיבה. לעולם אל תתייאש כי לכולם יש עבר, ולא משנה מה אנשים אומרים עליך, אתה יודע מי אתה וזה כל מה שחשוב באמת.

הסיפור הזה הופיע במקור U. טרי

עקוב אחר שבע עשרה אינסטגרם.