הייתי בן חמש כשאמא שלי מתה ואבא שלי נכנס לכלא

אולי העובדה שהיא לא הורה לידה שלי היא שהפכה את מערכת היחסים שלנו כל כך מוזרה ועם זאת כל כך יפה.

זה היה בשנת 1998 שאמי מתה ממפרצת מוח, אבי היה בכלא, והייתי ילד בן חמש חסר אונים פתאום ללא בית.

דודתי מצד האם (והרווקה) הגישה מייד משמורת מלאה על אחי הצעיר ואותי; הייתי בן חמש ואחי בן שלוש בלבד.

אהבתי את דודתי, כיוון שתמיד הייתה בסביבה והרעיפה עלינו מתנות, אהבה וחיבה בכל פעם שראינו אותה. המעבר לגור איתה לא היה מעבר קשה כלל; זה היה כאילו נשארנו אצל הדודה המהנה כל הזמן.

אך ככל שעבר הזמן והיא החלה לעבור מהדודה שתקלקל אותנו כי ידעה שנשלח הביתה, אל הורה שנאלץ לתת לנו את המשאבים והמשמעת לעצב אותנו ליחידים מעוגלים היטב, המסיבה הייתה פתאום על.

כשהתחלתי להתבגר ולראות את דודתי מבעד לעדשת נער המתמרד בהורה, התחלתי גם לייחס כלפיה רגשות כי בני נוער רגילים מייחסים לאמהותיהם: תחושה שלא מבינים אותי, שהחיים לא הוגנים ושאני לא יכול לחכות לגדול ולשלוט בעצמי. חַיִים.

ויכוחים היו נפוצים, כיוון שרציתי לממש את עצמאותי בעוד דודה שלי משכה את המושכות על מה שאני יכול ומה לא יכולתי לעשות. ללכת למסיבות, לינה, וסרטים עם חברים דרש הרבה יותר מאמץ ומתחנן ממה שחשבתי שצריך, והפרטיות לא הייתה קיימת. אף על פי שלא הייתי מרדן במיוחד בכל הנוגע לשבירה ולכיפוף של הכללים, הייתי מאוד קולני לגבי הבוז והכעס שהיו לי כלפיהם. השמעת דעות זו הובילה לוויכוחים נוספים, כעס מילא ערכי יומן, ובכנות, הרבה טינה.

ואף על פי שאבי עדיין חי, גם אני התרעמתי עליו. הזיכרונות שלי ממנו מהילדות לא היו הטובים ביותר. הוא ואמי היו בעיצומה של גירושין ממש לפני מותה. הזיכרונות הכואבים והטינה באו לידי ביטוי בכך שאני נטולת רגשות כאשר יום האב התגלגל, ולא הרגשתי שאני חייב לשלוח כרטיס או להתקשר.

הייתי יושבת ומסתכלת באלבומי תמונות ותוהה עד כמה החיים שלי היו שונים אילו אמי עדיין הייתה חיה. למרות שהייתי צעירה מכדי להכיר אותה באמת, תמיד חשבתי שהיא תהיה אמא ​​"מגניבה". שהיא רוצה לדבר על בנים, ולעודד אותי להסתובב עם חברים, ולהיות זה שלוקח אותנו לקניון ולסרטים, ולהיות האמא שכולם רוצים שהם יכולים לקבל. שהלוואי שיש לי וידעתי.

תמיד הרגשתי תחושה של בידוד ואחרות כשחברים שלי ידברו על ה"אמא "שלהם ו"אבא" ואני הייתי צריך להגיד "דודה" במקומה ולאחר מכן להסביר את המורכבות של חיי הבית שלי למי שהסתכל עלי בִּלבּוּל.

זה היה מסע מעניין שגדל בלי שני ההורים בחיי.

למרות שבדיעבד, התברכתי בכך שלא היה לי אותם בסביבה.

למרות שכשהייתי ילד התכוונתי להתבגר, לצאת לבד ולעשות מה שאני רוצה ולא לדבר איתו רוב משפחתי שוב, הבנתי שאני מבורכת להפליא מההקרבות שהם עשו עבורי ושלי אָח. דודתי היא אישה מבוגרת שלא הייתה במצב בריאותי הטוב ביותר כשהחליטה לקחת על עצמי את אחי ועלי. כילדה, מעולם לא הבנתי את ההשפעה הפיזית והרגשית שוודאי השפיעה עליה, אך כעת אני אסיר תודה שהחליטה לקחת על עצמה את האחריות הזו בעיצומה של המצוקות האישיות שלה.

אמי ואבי לא היו במערכות היחסים הבריאותיות ביותר לפני מותה - מי יודע איזה סוג סביבה זה היה עבור אחי ולי אלמלא הם עברו את הגירושין, או ניסו לעבוד על זה הַחוּצָה?

דודתי הייתה גדולה בחינוך והפיכתו לאדם תרבותי; היינו כל הזמן מאתגרים בבית הספר והתנאים שלנו לחפש לימודים במכללה. הקיץ שלנו היה מלא בספרים בנוסף לחופשות ברחבי הארץ, מדיסני וורלד ועד דיסנילנד, כך שנוכל לחוות חוויות מעצבות וחשיפה.

היינו מוקפים בבני דודים ובני משפחה שהתעניינו גם ברווחתנו, והיו גם דוגמאות חיוביות. גברים אחרים במשפחה התקדמו להיות דמויות אב ודוגמאות לחיקוי גבריות חיוביות, ונשים רצו לקחת על עצמה את תפקיד "הדודה" מאז שדודה הציבה את עצמה בעמדה האימהית.

למרות שהאהבה הייתה קשה, היא הייתה שם.

ובעוד שזה אף פעם לא מילא את החלל בלבי שהיה שייך לאמי ולאבי, זה אכן מילא את רוחי ועיצב את חיי לטובה.

האם יש לך סיפור מדהים שאתה רוצה לראות ב- Seventeen.com? שתף אותנו כעת בדוא"ל [email protected], או מילוי טופס זה!