2Sep
שבע עשרה בוחרת מוצרים שאנו חושבים שתאהב ביותר. אנו עשויים להרוויח עמלה מהקישורים בדף זה.
אני לא זוכר בן כמה הייתי כשהתגלתה אצלי המצב, אבל המאזניים החלו להופיע בכיתה ד '. היו לי כתמים אדומים ויבשים על המרפקים, הברכיים, הקרקפת והפנים. היו שני כתמים קשקשים על לחיי שישרפו ויהפכו לאדומים בוהקים מתחת לשמש.
זה ממש השפיע על הביטחון העצמי וההערכה העצמית שלי. אני זוכר שהקניתי אותי בגלל "הלחיים השרופות" שלי. ילדים אחרים היו מפיצים שמועות שאני מדבקת, ואם היו נוגעים בי היו להם גם קשקשים. זה היה נורא. במשך חודשים לא יכולתי אפילו להסתכל במראה.
אבל הדבר היחיד שלמדתי כשהתבגרתי הוא שלא יכולתי להסתיר מכל מראה ולחמוק מכל תמונה. בריחה מחוסר הביטחון שלך רק תגרום לאנשים להבחין בהם יותר. אז בתיכון, בחרתי לא לתת לפסוריאזיס שלי להכתיב את מה שאני מרגיש לגבי עצמי. הייתי ילדה חכמה עם חוש סגנון קטלני, ולמרות שהעור שלי לא מושלם, למי אכפת?
אני רואה בעצמי די בר מזל. לאחר שסבלתי מהמצב במשך רוב חיי העשרה, הטלאים על לחיי וברכיי החלו לדעוך. ולמרות שעדיין יש לי קשקשים לבנים על המרפקים, זה לא מונע ממני ללבוש שרוולים קצרים. אני לא רוצה להסתתר יותר. זה העור שלי - העור שנולדתי איתו - והעור היחיד שיהיה לי. אם אני נותן למצב שלי להפריע לי לחיות את חיי, אז אני לא עושה לעצמי טוב.
למרות שהסתרת חוסר הביטחון שלך עלולה להסיר את הכאב והמבוכה המיידית, זה לא פותר את הבעיה. הדרך היחידה שבה תרגיש בנוח בעור שלך היא להיות בטוח. זה האביזר הכי טוב שלך! כי כשאתה חזק ובטוח, שום דבר - לא כתם ואפילו לא קשקשים - יכול להפריע לך!
לקחתי על עצמי את ההבטחה להביט במראה ולאהוב את גופי, את הפגמים והכל. וגם אתה צריך. אני מבטיח לך שזה ירגיש הרבה יותר טוב מאשר להסתתר.
