2Sep
שבע עשרה בוחרת מוצרים שאנו חושבים שתאהב ביותר. אנו עשויים להרוויח עמלה מהקישורים בדף זה.
הכירו את קרוליין, זוכת תחרות הבדיון לשנת 2011, וקראו את סיפורה "התקווה היא הדבר עם כנפיים (נייר)".
תחרות הבדיון החדשה שלנו נפתחת כעת רשמית, ואנו מקבלים הרשמות להמשך השנה!
אפילו יותר טוב: סוף סוף אתה פוגש את הזוכה האחרון שלנו. תגיד שלום לקרוליין בת ה -16 מכפר מונטגומרי, MD. היא זכתה ב -5,000 דולר ושיחת טלפון עם משחקי הרעב מְחַבֵּר סוזן קולינס! בדוק את הסיפור שלה למטה ולאחר מכן ספר לנו מה אתה חושב בתגובות.
תקווה היא הדבר עם נוצות (נייר)
בהתחלה השאיפות שלי נראו כה טריוויאליות: "אני אארח מסיבת תה ליום הולדתי השש עשרה". "אני אסיים מתמטיקה בסמסטר הזה." עוֹד, כתבתי חלום מדי יום על אחד מ -200 דפי הנייר האוריגמי התוסס שקניתי בגחמה, ואז קיפלתי כל אחד ליפני מנוף.
כשהספקתי, התחלתי לחבר אותם לשרשרת, קלידוסקופ מסתובב של מנופים. קראתי שפשוט לעשות משהו יכול לפזר דיכאון, אז ניסיתי בתקווה להתנער מהעצב שהקפיא את רוחי מאז הפרידה שלי מזאך.
כשקיפלתי את המנופים שלי מנייר, זה היה כאילו קיפלתי אותם גם בתוכי. עם כל קפל הרגשתי אדוה מתחת לעורי כאשר מנוף מתגבש בגידי, בדם, בעצמות, ומחזיק את חלומותי במקום בו לא אוכל להרוס אותם ברגע של חוסר תקווה. אך מכיוון שעדיין הייתי מקובעת בזאק, העגורנים הפנימיים שלי מעולם לא הגיעו לשלב האחרון, שם שלהם הכנפיים נשלפו החוצה בעזרת קמטוטר חד כדי לחשוף צוואר ארוך המורחב בחינניות ו בביטחון.
באותו קיץ ניסיתי הסחת דעת נוספת בהתנדבות בחווה אורגנית. התכופפתי לקטוף שורה של שעועית כאשר צל נפל לפתע על פניי. הרמתי את עיניי בעיני האזל של אוון, בנו של מנהל החווה. "רוצה עזרה עם אלה?" הוא שאל. הנהנתי בראש מטומטם, בדיוק כשנשמעה שריקת הצהריים. "סליחה," אמרתי, לפני שרצתי לאסם שבו נשמרו ארוחות הצהריים שלנו.
כשהגעתי לשם, הוצאתי את נייר האוריגמי שלי ושרבטתי את המטרה החדשה שלי: "אני לא אתנהג כמו מטומטם מול בחורים". בדיוק סיימתי את העגורן שלי כששמעתי דפיקה על המשקוף.
"מה אתה עושה?" שאל אוון והבהיק חיוך עקום חמוד. "הו, אממ", גיששתי, "אני אוהב מנופים מתקפלים... אני כותב בהם קודם כל דברים.״ ״אני רואה.״ אוון הושיט את ידי לתפוס גיליון אוריגמי, ואז שרבט משהו כשהבטתי בו באימה. האם הוא צחק עלי? הוא החזיר את העיתון ואמר "עשה לי טובה - אל תקפל את זה." ואז הוא נעלם.
הוא כתב את מספר הטלפון שלו בליווי "התקשר אלי". קמטים-פופ, שמעתי כשהעגורנים הפנימיים שלי עוררו מחדש את הילדה החברתית שטופת השמש שנעלמה במשך חודשים.
קמטים-פופ, שמעתי כשהתקשרתי לאוון מאוחר יותר באותו לילה ושוב קמטוטל כשהתלבשתי לדייט הראשון שלנו.
כשנשקנו, שמעתי בראשי זיקוקים, מקהלת עגורים מתפוצצת בגופי כשגיליתי מחדש את המשמעות של להיות נער מטורף וחסר דאגות מאוהב.
כשהעגורים שלי משוחררים, זינקתי לחלק מההצגה של בית הספר. פרפרתי בעדינות סביב חבר שזקוק להציע לי את הכנף. התכופפתי ועטפתי את רגלי במים הכסופים של החופש, התענגתי על כל מה שאני מסוגל כשאני לא נותן לדאגות שלי לקצץ בכנפי.
