שבע עשרה רווק בלוגים

שלום לכולם!

שמי איזבל ואני זוּטָר באוניברסיטת ג'יימס מדיסון בווירג'יניה. אני מגמת אנגלית, אבל אין לי מושג מה אני אעשה אחרי סיום הלימודים. כל מה שאני יודע זה שאני אוהב לכתוב. עוד כמה דברים שאני אוהב: לטייל, לאכול, ולבלות עם החתול שלי, Jewel.

עד לפני כשבוע גם הייתי אומר לך שיש לי אחלה הֶחָבֵר של כמעט שנתיים. רובי ואני נפגשנו דרך חבר משותף ומיד הוכו מהאישיות האופטימית וחוש ההומור שלו - איזון טוב לסרקזם המעט מתפשט שלי. כשהחלטתי ללמוד בחו"ל בסמסטר האחרון באיטליה, קיבלנו החלטה משותפת להישאר יחד. במוחי, לא יכולתי לראות אותנו נפרדים. היינו כל כך יציבים! הקרבות שלנו היו מעטים עד לפני עזיבתי, אבל מרחק ארוך בהכרח גבה את שלו.

עם הפרש של שש שעות, זה נהיה מתסכל יותר ויותר לתכנן "תאריכי סקייפ", והייתה תרעומת משני הצדדים אם אחד מאיתנו איחר או אם לא היה לנו זמן לדבר. הייתה התמוטטות תקשורת ברורה, דבר שתמיד היה נקודה כואבת עבורנו. רובי לא ראה שום דבר רע בכך שאנחנו לא מדברים כמה שעות או ימים, בזמן שהייתי נחרץ שזה לא מספיק.

בעוד שאני מתוסכל יותר ויותר באיטליה, היה לי מושג קצת לא ריאלי שהדברים יחזרו לקדמותם כשאחזור. מיותר לציין שזה לא היה המקרה. כל הזמן ניסיתי להסביר לחברים שלי שזה פשוט לא מרגיש אותו דבר. נקודת השבירה בשבילי הייתה כשהייתי בחוץ ערב בנות, לרקוד ולהיות טיפשי והבנתי שלא שמעתי מרובי כל היום... והייתי בסדר. כשהוא סוף סוף שלח לי הודעה, זה היה משהו ממש מתוק ורק גרם לי להרגיש אשמה.

לפני כן, אי שמיעה ממנו יכלה להרוס את הלילה שלי לגמרי. ה"שיחה "הגדולה שלי עם רובי הייתה איומה. איבדתי כל קור רוח תוך 30 שניות והתחלתי לבכות ללא שליטה בזמן שרובי חיכה בסבלנות. אני יודע שהוא ודאי ידע מה אני הולך להגיד וזה שובר לי את הלב. הלוואי יותר מכל שהיינו "חזרנו לשגרה", אבל אם זה אמור להיות, זה יהיה, נכון?

אחרי שעברתי מחבר אחד למשנהו, אני מצפה לעוד ערב בנות מהנה חג האהבה. קרא את הבלוגים שלי בכל יום חמישי כאן ב- Seventeen.com להרפתקאותיי כנערה רווקה!

XO,

איזבל